ביום ראשון הקרוב יצוין בישראל יום ההוקרה לפצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. לקראת היום המיוחד שוחחנו עם נאוה פורמנסקי, רכזת אזור המרכז של עמותת 'משפחה אחת- OneFamily ' המלווה מזה שני עשורים נפגעי טרור ומשפחות שכולות, על הפעילות ועל מה שהיא עושה לפעילים הפוגשים את נפגעי הטרור בשעות הקשות ביותר. פורמנסקי מספרת על הנישה המיוחדת שאליה נכנסת העמותה, נישה שבה משרד הביטחון והביטוח הלאומי, שעושים רבות כדבריה, לא נמצאים בה והיא הליווי האישי והמשפחתי של הנפגעים. "אנחנו מגיעים לבתים, מכירים את הבית ואת האנשים, מנסים להיכנס למקום העצוב ואל הלבד שבבתים, בבתי חולים ובמקומות שיקום. אנחנו מגיעים לכל מי שנפגע כתוצאה מפעילות האויב", היא מספר על הפעילות שהחלה לאחר הפיגוע הקשה במסעדת סבארו בירושלים ונמשכת עד היום. בדבריה מדגישה פורמנסקי כי הסיוע והליווי למשפחות ולנפגעים נעשה אך ורק על פי בקשתם ובתיאום עם רצונותיהם. כפיית סיוע לא נמצא כאן. "כשנודע לנו על משפחה שכולה או פצוע אנחנו מגיעים לבתים כנציגים. יש לנו ארבע רכזות מתחלקות לארבעה רבעים של המדינה. אנחנו מגיעות ומשאירות למשפחה משהו קטן עם מספר הטלפון, כי ההתחלה קשה לכולם. אנחנו מסבירים שנחזור ונהיה איתם בקשר". בשלבים הראשוניים הללו לא תמיד ברור לבני המשפחה שאסון פקד אותם עד כמה ואיך יצטרכו עזרה. שבועיים שלושה לאחר מכן הדברים מתחילים להתבהר ואז מגיעים ביקורי ההמשך. האם יש מקרים בהם בני משפחה אומרים שאינם צריכים את הסיוע? "לי זה לא קרה", היא מספרת. "אני נכנסת בצורה איטית. מגיעה לשבעה ויחד עם מתנדבים ובנות שירות אנחנו מגיעים גם לפצועים. אנחנו אומרים להם שהם כעת במקום שהם לא מבינים מי אנחנו, אבל נחזור בהמשך אם תרצו". פעילות מתנדבי ומתנדבות העמותה מושתתת על היכרות עם מרכיבי המשפחה, צרכי הבית וכיוצא באלה. "אם יש ילדים קטנים אז בנות שירות ומתנדבים מגיעים ומסייעים להם וכו'". מספרת פורמנסקי שאיתה אנחנו משוחחים בעודה בשלושה ימי נופש שהעמותה מארגנת לפצועים ובנות זוגם. בין המשתתפים, היא אומרת, אפשר לראות גם "בחור שרגלו נקטעה לפני 17 שנה והוא לא שוכח איך הייתי באה אליו לבית החולים". כך גם ניתן למצוא מי שנפגעו בשנותיהם בצבא וכעת הם בעל משפחה והקשר עם העמותה נמשך. הפעילויות לנפגעים שונות מגוונות ומותאמות לבקשותיהם וצרכיהם של הנפגעים, בין אם מדובר בטיולים, מסאג'ים, קאוצ'ינג ואפילו סתם לשבת לכוס קפה ולדבר עם מתנדבי העמותה. יש גם מי שבוחר שלא להגיע לפעילות במשך שנתיים יותר ופתאום מוצא לנכון להגיע, היא מספרת ומי שמתקשה להגיע לפעילויות במרכזי העמותה ומעוניין בכך יגיעו אליו מתנדבים הביתה. אנחנו שואלים את פורמנסקי על ההשפעה הנפשית שיש לנוכחות השכול והפגיעות בחיי המתנדבים והמתנדבות. "אם לא היינו יכולות לעמוד בזה היינו עוזבות", היא אומרת וקובעת כי "יותר ממה שאני נותנת אני מקבלת". לצד זאת היא מציינת את החיזוקים שהמציאות מעניקה, כאשר מי שרופאים קבעו שלא יירד מהמיטה או בישרו להוריו שלא יחיה וכעבור תקופה הם מנצחים למרות הכול, קמים, מתחתנים ומקימים משפחה. עם זאת יש בעמותה גם מערך סיוע למתנדבים והמתנדבות על מנת לחזק את הנפש מול הקשיים השונים. "אני מתייעצת עם פסיכולוג וכו', אבל השנים נתנו לי חוזק. אני רואה את המשפחות שמתגברות וחזקות וזה הכוח שלי.". בדבריה קוראת פורמנסקי למעוניים להצטרף למעגל מתנדבי העמותה, ולשאלתנו איך מאותר מי שמתאים לתפקיד מורכב ורגיש שכזה, היא מציינת כי הכול מתחיל בפנייה וברצון של המועמד. כאשר הפנייה מגיעה מממנו הכול אפשרי, כלשונה, ובהתאם ליכולותיו ואופיו מותאמת לו הפעילות בה יקח חלק, אם ביקור בבתי חולים, טיפול בילדים יתומים, טיולים עם נכים וכיוצא באלה, וכפי שניתן לשער יש גם מי שנרתע כשהוא מבין את מורכבות המשימה. "יש מי שכשאני מספרת לו במה זה כרוך אני רואה את הצעד אחורה שאנשים לוקחים, ואני מבינה שלפעמים זה כבד עליהם".
