במסגרת השירותים שהיא מעניקה למתמודדים עם מוגבלויות נותנת המדינה גם זכאות לטיפול פסיכולוגי שיקומי, אלא שסקר שבדק איך הדברים פועלים בשטח מגלה שהיעדר תקנים גורם לנזקקים להמתין עד שנה וחצי עד לקבלת טיפול.
על הנתונים ועל חשיבות השירות שנגרע מהנזקקים לו שוחחנו עם ד"ר יאסמין אבו פול, פסיכולוגית שיקומית מומחית וחברה בפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית. בראשית דבריה מסבירה ד"ר אבו פול את תחומי ההתמחות של הפסיכולוגיה השיקומית הפוגשת אוכלוסיות המתמודדות עם נכויות נפשיות וגופניות, מצבי רפואה כרוניים ואקוטיים לצד התמודדויות נפשיות ואחרות עם מחלות כמו אפילפסיה, סרטן, מחלות פסיכיאטריות ועוד, בהם ובבני משפחותיהם.
עוד מוסיפה אבו פול ומציינת כי "אחרי הקורונה ראינו עליה במספר האנשים שפונים בבקשת טיפול פסיכולוגי ופסיכולוגי שיקומי, כי בין תופעות הלונגקוביד שעליהם דובר יש גם סימנים למצוקה נפשית, חרדה דיכאון בדידות ועוד ועד תופעות קוגנטיביות של המחלה, קשיי ריכוז וזיכרון ועוד.
הסקר שבוצע לאחרונה מגלה כי על אף הנחיצות הרבה בשירותי הרפואה השיקומית ציבורית רבים אינם מסוגלים לקבל את מה שהם זקוקים לו ומגיע להם כשירות שאותו המדינה מעניקה על מנת לסייע להם בהתמודדות.
"הטיפול הפסיכולוגי הוא לא פריבילגיה שניתנת לאנשים, אלא טיפול מציל חיים", מדגישה ד"ר אבו פול ומציינת כי השקעה כלכלית של המדינה בתחום חוסכת לקופת האוצר סכומים גדולים פי כמה עם חזרתם של המטופלים למעגל היצרני ועם החיסכון בטיפולי המשך מסובכים ומורכבים הרבה יותר. זאת מעבר לעצם הגשמת היעד המקורי של הטיפול, שיפור רווחת המטופלים.
באשר לנתונים העולים מהסקר מספרת ד"ר אבו פול כי בממוצע "85 אחוז מהמטפלים במגזר הציבורי נתקלים במטופלים שלא יודעים מה מגיע להם ולמה הם זכאים. אדם מגיע למחלקה נוירולוגית אחרי שבץ מוחי ויוצא עם סימפטומים רבים ומצוקה נפשית ולא יודע לאן לפנות", היא אומרת והמשמעות היא שאין מי שימסור למטופל שיוצא ממחלקה שכזו בחזרה לביתו נתון בסיסי של השירותים שמגיעים לו והיכן יוכל לקבל אותם. בהקשר זה היא מזכירה כי הטיפול נוגע גם לבני המשפחה שזקוקים להדרכה בהתמודדות מול השינוי הדרסטי שחל בהתנהגותו של יקירם אחרי אירועים כמו שבץ מוחי, וגם סיוע זה מגיע להם אך הם אינם מודעים לו.
נתון זה של 85 אחוזים הוא המוצע הכלל ארצי והמשמעות היא שבפריפריה המספרים גבוהים הרבה יותר. "מצב הפסיכולוגיה הציבורית עגום", היא מציינת את הנתון הידוע ומספרת כי "חסרים פסיכולוגים שיאיישו את התקנים בפסיכולוגיה הציבורית. העבודה אינטנסיבית ללא שכר הולם. אנשים עובדים מתוך תחושת שליחות ומוצאים את עצמם בלי משכורת ראויה". ההשלכות של מצב זה הן שבעוד רק 59 אחוזים מהפסיכולוגים עובדים בפסיכולוגיה הציבורית 98 אחוזים עובדים גם באופן פרטי. "כמה היינו מרוויחים אם כל מי שעובד באופן פרטי היה עובד בשירות הציבורי. ההערכות שלנו הן שהמערך השיקומי מכיל היום רק שבעה אחוזים ממספר הפסיכולוגים השיקומיים הנדרשים כדי לתת מענה הולם לאזרחים".
המציאות בה תקנים אינם מאוישים והתורים ארוכים גורמת למטופלים רבים להעדיף את השירות הפרטי גם אם עלותו גבוהה. ההמתנה לטיפול בשירות הפסיכולוגי הציבורי יכולה להגיע עד לשנה וחצי.
ד"ר אבו פול מספרת על הצורך באיוש תקנים של פסיכולוגים שילוו את המאושפז כבר במחלקות בבתי החולים. לשם כך נדרשים אלפי תקנים שהפסיכולוגים הציבוריים פשוט אינם נמצאים בהם. בנוסף, כאמור, אין מי שידריך את המטופל בזכויותיו וילווה את הליך שחרורו חזרה לביתו. גם לאחר שהגיע לביתו ובמידה והתוודע לזכויותיו, מסתבר ש"100 אחוזים נתקלים בקושי במימוש הזכויות, אם בגלל שקופת החולים לא נותנת טופס 17, אם בגלל מרחק או שירותים שלא קיימים במקומות מסוימים.
המענה למצוקה החריפה הוא בראש ובראשונה העלאת שכר הפסיכולוגים הציבוריים על מנת שניתן יהיה למלא את התקנים הקיימים בפסיכולוגים שכעת מעדיפים להשתכר באופן פרטי. בהמשך, אומרת ד"ר אבו פול, יש להנכיח את השירות בפריפריה הכלכלית והחברתית של ישראל וליידע את הציבור בזכויותיו. כיום, היא אומרת, "לא אומרים לאנשים שיש טיפול למה שהם מתמודדים אתו".