לפני כמה שנים התקשרו אליי לענות לסקר בנושא 'כנסת ישראל', אחת השאלות הייתה אלו חברי כנסת מבחינתי הם חברי כנסת שמעוררים בי השראה? תשובתי הייתה מו"ר הרב דרוקמן שליט"א ומו"ר הרב משה צבי נרי'ה זצ"ל, לפקיד לקח זמן למצוא במי מדובר.

במה מו"ר הרב נרי'ה זצ"ל השפיע עלינו? הרי אנחנו הדור שחי אחרי פטירתו של הרב נרי'ה, הלכנו לאזכרות בכפר הרא"ה וחשנו שפספסנו משהו גדול.

עם השנים, ההתבגרות וההעמקה בשדה החינוך הלא פורמלי והפורמלי התעמקה התובנה שמו"ר הרב נרי'ה זצ"ל האיר ועדיין מאיר לדורנו, מהפכת הישיבות והאולפנות שהוא דחף והקים ובעיקר ליווה לאורך עשרות בשנים ממשיכה בעוז ובענווה לקדם את תפיסת תורה ועבודה, לקדם את הציונות הדתית ומתוך כך את מדינת ישראל כולה.

המדרש מתאר את העולם האנושי בחושך גדול –

אמר הקדוש ברוך הוא עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה תבא האורה, ויאמר אלהים יהי אור זה אברהם...

(בראשית רבה בראשית ב ג)

דברים אלו על אברהם אבינו נכונים גם למו"ר הרב נרי'ה זצ"ל לא פעם שמענו את מו"ר הרב דרוקמן שליט"א מדבר על המציאות שהייתה אז –

הייתה בזמנו דרך חד סטרית של עזיבת תורה ומצוותיה, גם בין נערים מבתים טובים ביותר. ילד שהתחנך בבי"ס יסודי דתי, עם סיום כתה ח' גמר עם כל היהדות שלו. "הוא הוריד את הכובע" – היינו אומרים. כיפה – מאן דכר שמה?! מי חלם אז ללכת עם כיפה ברחוב?! אפילו יהודים יראי שמים, שלא עבדו במוסדות דתיים, הלכו בעבודתם גלויי ראש. והייתה חרדה גדולה: מה יהיה? האם נתגבר על מציאות קשה זאת?

והנה קם הרב נריה וחולל מהפך – מהפכת התורה בישראל, והמציאות נשתנתה לחלוטין. הרב נריה התחיל את פעילותו בבני-עקיבא, תנועת הנוער הדתית החלוצית, שקמה במגמה לעצור את הסחף, לזקוף את קומתו של הנוער הדתי ולמנוע את התרחקותו מן הדת. הרב נריה הגביר את הצד התורני בבני-עקיבא, ועל ידי כך הביא ליסוד ישיבת בני-עקיבא...

(מו"ר הרב חיים דרוקמן שליט"א)

המציאות שהייתה אז, לנו בני הדור הזה לא נשמעת הגיונית בכלל, מציאות שבה אדם התבייש ללכת עם כיפה, אדם התבייש לומר שלמד תורה ולהיות מוביל בהקמת המדינה ובמקומות שונים.

והנה בא הרב נרי'ה זצ"ל ושינה את פני המציאות, מציאות שבה ללמוד תורה, להיות שייך לעולם התורה הדבר נחשב לכבוד, לעוצמה, יש שמחה גדולה להיות מחובר לקדושה וחיפוש אחר טהרה והתקדמות בכל תחומי החיים של מדינת ישראל הפך להיות חלק בלתי נפרד מהמציאות היום יומית שלנו.

בדבריו על רבי עקיבא ואישתו רחל סיפר לנו מו"ר הרב נרי'ה זצ"ל את תפיסתו על התמודדות עם מצבי משבר –

באותה תקופת חורבן קשה ואיומה, בשעה שנחרשה ירושלים ושמה הוסב לשם אחר, חידש ר' עקיבא נוהג חדש בישראל: הוא הזמין אצל צורף זהב טס נאה, שעליו חקוקה דמותה של ירושלים, כפי שהיתה זכורה עוד לרבים, כפי שוודאי ציירוה אבות, למען תהא אמונתה שמורה אצל הבנים. את טס ירושלים של זהב זה הוא נתן שי, מתנת הוקרה לרעייתו הנאמנה, אשר עמדה לימינו בשנות עוני וסבל, אשר עודדה אותו ללמוד תורה במשך שנים, ללמוד וללמד ולחזק יחד עם תלמידיו המסורים את המבצר-המשגב-המעוז הרוחני של האומה. מתנה זו, מתנת ירושלים דדהבא, שימשה כהודעה – כהכרזה לאימהות בישראל: חנכו את בניכן ואת בנותיכן על זכרה הקדוש של ירושלים, גדלו את הדור הצעיר על הגעגועים אליה, על הדרישה לציון ועל הצפייה לשבותה. חזקום ואמצום באמונת האומן כי ישובו בנים לגבולם, ונבנתה עיר על תילה וארמון על משפטו ישב.

(הרב נרי'ה זצ"ל על משכנות הרועים)

וכך הוא עצמו חינך את תלמידיו מול מציאות של חושך הוא זקף את הקומה, מול מציאות של חולשה רוחנית הוא האיר את הלבבות והדליק את הנשמות להתעלות ולמצוא את השליחות בדורנו, כל אחד ואחד על פי דרכו.

אין בעל הנס מכיר בניסו! אנחנו עומדים מול נס ופלא עצום שהמאיר המרכזי בתוך שבילי החושך של מציאות הפוכה לחלוטין היה מו"ר הרב נרי'ה זצ"ל.

כשזכה מו"ר הרב נרי'ה זצ"ל בפרס ישראל הוא אמר את הדברים הבאים -

לפני 12 שנה, בתשכ"ו, זכה בפרס ישראל לחינוך לא יחיד, אלא צבור. פרס החנוך ניתן אז לצה"ל כולו.

גם הפעם הנני רואה את הפרס שזיכוני בו כפרס שניתן לציבור. זהו פרס כבוד ויקר לבני עקיבא, לישיבות בני עקיבא, האולפנות לבנות וישיבות ההסדר. דור צעיר, נושא ערכים, נושא ברכה למדינת ישראל ולעם ישראל כולו.

בשמם הנני מודה לחבר השופטים.

יהי רצון שבזמן הקרוב ביותר נוכל לזכות בפרס חינוך, בפרס מפעל-חיים את החברה הישראלית כולה!

והכל מתוך ענווה גדולה, לא מתוך גאווה והתייהרות כלפיי ציבורים אחרים, לא מתוך הקטנת האחר אלא להיפך מתוך עוז ותעצומות נפש פנימיים עמד מו"ר הרב נרי'ה זצ"ל וכתב שירים, מאמרים ובכל דרך חינוכית התווה את דרכה של תנועת הנוער בני עקיבא ובישיבות ובאולפנות ומהם צמח דור והיום אפשר לומר שצמחו דורי דורות של מאירים בדרכו הציבורית והחינוכית.

גדלותו של אדם מאיר איננה נמדדת רק בעמידתו הציבורית אלא ואולי דווקא גם בחיי היום יום וכך מספרים עליו תלמידיו –

לא היתה לו מכונית משלו אף פעם. תמיד נסע באוטובוסים או הלך ברגל. את השביל מהישיבה אל ביתו הצנוע היה עושה מבוסס בחול או בבוץ ומלווה זר תמידי של תלמידים… (נעמי גולן, הצופה)

יש צדיקים שהם צדיקים לעצמם, צדיקי פרווה קראו להם בחסידות כאלה שהאירו בעיקר את אורם הפנימי, יש צדיקים שהיו לקהילתם שכל מי שהוא מאנ"ש, מאנשי שלומם – הם ידאגו לו ויאירו לו את האור המיוחד, יש צדיקים לדור, משפיעים על דורם, מהווים מודל והשראה לאנשים שפגשו אותם במציאות חייהם, והם משפיעים בצורה ספציפית לדור ולאתגריו המיוחדים.

ויש צדיקים לדורות, כאלה שהשפעתם הרוחנית נמשכת והולכת, כשירת הים שהחלה עוד מיציאת מצרים וממשיכה גם עתה, גם שירתו של מו"ר הרב נרי'ה זצ"ל ממשיכה להאיר את הדרך להולכים במקומות החשוכים ביותר, שומעים את הד קולו, את הד נגינתו ויודעים שהדרך ארוכה אך מעט מן האור ידחה את החושך.

מול מציאויות מורכבות ואתגרים מסובכים אורו של מו"ר הרב נרי'ה זצ"ל שהאמין בדור, האמין בנוער, האמין בכוחו לשנות את המציאות, האמין בכך שבדרך האהבה והקירוב אפשר לשנות עולמות, להדליק אור במקומות החשוכים ביותר! זו הייתה תפיסתו החינוכית אותה פגשנו בכל מקום בו פגשנו את תלמידיו, את ממשיכי דרכו, ומכוחם ממשיכים דורות של בני נוער להתחנך ולהאיר את העולם בעוז ובענווה, בקדושה ובטהרה, בזקיפות קומה ובדאגה כנה לטובת עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל במדינת ישראל.

לאורו נלך.