הרב נרי'ה היה יוצרו של דור, של דורות.

ממש לאחרונה נתחוור לי לנסח את הדברים לעצמי שהרב נרי'ה היה הפרוייקטור, איש הביצוע, של חזונו של מורו ורבו מרן הראי"ה קוק זצ"ל, רועה דור התחיה.

סמוך לאחר עליית מרן הראי"ה לארץ, היותו מיעוט דתי בקרב אנשי העלייה השניה, אשר היו ברובם מתרחקים מן המסורת, כתב אז ספר לא פחות ממהפכני בשם "עקבי הצאן".

מטרת הספר היא להיות להדרכה לרועה ללכת לחפש את עקבות הצאן האובד, בחינת את אחי אנכי מבקש שבפרשת השבוע. ללכת בעקבותיו, לנסות לתהות על קנקנו של הצאן, להבין מה מציק לו, ולהציע לו מקום מרעה טבעי לו, לבל ירעה בשדות זרים.

מרן הרב קוק מעניק לצעירי הדור בספר שני מאמרים על דעת אלוקים ועל עבודת האלקים, שמבררים להם את אמונת ישראל, ומגביה את האמונה לגבהים חדשים שלא הכירו ולא למדו בבית, בעיירה ובעיר בה גדלו בנכר. אבל לפני כן הוא מקדים חמישה מאמרי הקדמה.

הראשון שבהם, שהוא גם המפורסם שבהם, הלא הוא מאמר "הדור".

הרב נרי'ה בספרו חיי הראי"ה מגדיר את המאמר כדיאגנוזה, כאיבחון של הדור.

בעוד כולם מבכים את הדור, מרננים על משוגותיו וחטאיו, מרן הרב הולך נגד הזרם, והופך את הקערה על פיה. הוא אומר: בדקתי ומצאתי שאין בדור את כל המאפיינים של דור חוטא כפי שיש לדורות חוטאים שלפני חורבנות שני בתי המקדש.

מרן הרב מפתיע ומוצא עצמו משתאה דוקא מעוצמותיו של הדור ומפרט את הסיבות לכך, ביניהן: נכונות למסור את הנפש עבור אידיאליים, רצון לתקן חברה טובה יותר, לצאת ממעגלי עוני ובערות, לפעול לעתידו של עם ישראל, לבנין הארץ.

מסקנת הרב היא ש"הָבָה נָכִין לוֹ הַדֶּרֶךְ, נַרְאֶה לוֹ אֶת מְבוֹא הָעִיר, לְמַעַן יוּכַל לִמְצֹא אֶת הַפֶּתַח. נוֹדִיעַ לוֹ שֶׁיִּמְצָא מַה שֶּׁהוּא מְבַקֵּשׁ דַּוְקָא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל, 'אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי'".

הרב מסביר שאת הדור הצעיר צריך להנהיג בנועם, ולא בכפייה ובהכנעה. יש לייצר בתוכם הכרה עצמית, דימוי עצמי גבוה, גאווה במורשתם, כי אז ורק אז ישובו הביתה, יטפחו את הבית ויבנו בתים ואף ארמונות הממשיכים את דרך אבותם.

"נאיר לפניהם את הדרך", מסכם הרב.

וככל שאנו הוגים יותר ויותר במאמר הדור, אנו נוכחים שוב ושוב שמאמר זה היה לא פחות מהוראות ההפעלה למפעל חייו של הרב נרי'ה, שהיה נר למאור, שנרו מאיר ושלאורו נלך.

כבר משחר אורו, תפס הרב נרי'ה בעומק ובדקות את דרכו של מרן הרב והוא גם נתן לה ביטוי רב עוצמה בספריו, ובישיבות ובאולפנות שהקים וגידל לאור החידוש והבשורה שבמאמר הדור, המאבחן את הדור דוקא כדור גדול עם כוחות אדירים ליצור, לבנות, לפעול למען הצדק, למען הכלל, ושרק צריך להאיר בפניו את הדרך, להאיר לו את מבוא העיר, ללמדו שהכל וביותר נמצא דוקא אצלינו בבית, בבית ישראל, ולא לרעות בשדות זרים העויינים לנו.

הרב נרי'ה ראה לנגד עיניו את המשימה שהתווה הרב קוק במאמר הדור, להוציא מן הבור את הנער ולהשיבו אל אביו, להשיב לב אבות ולב בנים אל אבותם.

על הרב נרי'ה ראויים להאמר הדברים שהגדיר את רבו הראי"ה קוק ביחס לצעירים בני דורו.

וכך הוא כותב, בספר בשדה הראי"ה:

"והיה הוא [-הרב קוק] הראשון אשר דיבר אלינו בשפה חדשה, ואשר הראה לנו כי המחיצות [-של דרך התורה] שנראו לנו צרות – מקיפות הכל, וכי התחומים רחבים גם רחבים, ואין מה לחפש מעבר להם. כל שאיפותינו ומאוויינו, חזון-לבנו ומשאת-נפשנו, את הכל נוכל למצוא בפנים, בתוך תחומי המחשבה האלקית ובתוך מעמקי אורחות המצוה המעשיים, ואין סתירות ואין ניגודים בינם לבין מהלכי התחייה הלאומית והתיקונים החברתיים".

כך עשה עימנו הרב נרי'ה, עם הדורות האחרונים. הוא חיבר לנו את כל החלומות והשאיפות לחזון גדול, והראה לנו כי כל השאיפות הגדולות הללו הם הם חזון התורה ושאיפתה.

הרב נרי'ה שוב ושוב מסביר היה לנו על כח הדוגמא האישית של כל נער מהישיבה בעת שהוא בביתו, בסניף בני עקיבא, בבית הכנסת.

למעשה זה הדבר שהרב נרי'ה עשה הכי הרבה, להגדיל בנו את הערך העצמי, את ההערכה העצמית, את הדימוי האישי העצמי, את הדימוי העצמי של בן תורה.

כאן בישיבה טופחה בנערים על פני דורות, השאיפה לגדלות בתורה.

*

שאלתי פעם את רבנו זצ"ל, מהם ראשי התיבות הרא"ה שבשם כפר הרא"ה. האם זה הרב אברהם הכהן, והיכן הוא השם "יצחק"?

הרב נרי'ה השיב לי בחיוך האופייני לו, שהשאלה במקומה ושלמעשה זה חוסר דיוק לכתוב הרא"ה והכפר נקרא הרואה ע"ש הרואה הגדול. כפר הרואה.

כפר הרואה נקרא על שם מרן הראי"ה, הרואה הגדול, שלא רק שהיה לרועה הדור אלא גם היה רואה בדור את מה שלא ראו לפניו.

*

שמה של דמות ההוד של מורנו ורבנו היה ידוע במרחב הציבורי שגודלנו בו בילדותנו אי אז לפני קרוב ליובל שנים, ממש כשם ששמו של מרן הרב קוק זצ"ל היתה ידועה לנו, חניכי בני עקיבא.

בשנות בר המצוה של בני גילינו החלו יוצאים בזה אחר זה ספרי הביוגרפיה הנפלאים של הרב נרי'ה על רבו מרן הראי"ה קוק זצ"ל, רועה דור התחיה והדמויות התחברו לנו.

באנו על כן לכפר, לגבעה, לישיבה, עם הרבה ציפיות לחזות באדם גדול ויוצר ומייסד דור, ששיבתו וקימתו, שיבתו כצעירותו, עם הנוער לדורותיו.

רצינו להספיק עוד להיות נכדים של הרב קוק, ללמוד לאורו ובצלו של מי שלמד אצלו, שהיה קרוב אליו, שראיין אותו, שכתב עליו.

וכגודל הציפייה שלנו בהגיענו אל הישיבה כאן, כך והרבה יותר היה גודל הרושם וגם ההפתעה.

הציפייה היתה לראות אדם מרוחק מן ההמון, עם ארשת מלכותית, עם גינוני גדלות והדר חיצוני.

מן הבית, מסיפוריו של אבינו שיחי' שלמד כאן בשבט עלומים, מחצית יובל לפנינו, הכרנו במקצת את הדמות, אבל ידענו שבחלוף השנים הרב כבר בן 75 וודאי מחיצה כזו או אחרת ישנה בין ראש המוסד לבין התלמידים, לפחות כמו שמנהל, גם צעיר בהרבה, מצטייר בעיני תלמיד חדש.

אך מה רבה היתה ההפתעה לפגוש אדם מסוג אחר לגמרי:

תחת המרחק ראינו קורבה וחום, התעניינות ואהבה רכה כמשי וקטיפה, ונעימה כפלומה.

תחת גינוני מלכות, ראינו מלכות של אישיות, אדם המולך על הליכותיו, על מדותיו, על כל אבריו ודיבוריו.

גדלות אכן ראינו, אבל היא היא היתה ענקיות, שלמות של אישיות, כזו שאתה רוצה לינוק ממנה, להתבשם בה.

אכן גם הדר היה, אבל הוא היה פנימי ועוצמתי, אבל לא משהו שרואים בעין ושאפשר למשש, אלא משהו מדבק, משהו שמגדיל בך את הכוחות לרצות לשאוף לגדולות.

ומחיצה? זו בכלל לא היתה קיימת. הרב היה במחיצתך ואתה במחיצתו.

זכורני שהשאלה הראשונה ששאלתי עצמי בראותי את הרב נרי'ה היתה, מה סודה של התופעה הזו, שבמשך יובל שנים, אדם מתבגר עם תלמידיו, לא עובר הלאה, נשאר איתם, חי עם הצעירים לנצח לצדו. הצעירים צומחים ומתבגרים וממשיכים אל חייהם הבוגרים והוא ממשיך עם הצעירים החדשים.

אמרנו שכגודל הציפייה כך ויותר היתה החוייה. ובכן, אם חשבנו שנתפחה לנו הדלת אל הרב נרי'ה, גילינו עד מהרה, שיש דלת נוספת לגדול מאד, שעומד ועובד לצדו, מו"ר הרב אברהם צוקרמן זצ"ל, שהיה מי שכינה אותו פעם "המסיק שבבטן האוניה" שהרב נרי'ה היה קברניטה.

כמובן וכאמור, דרך הרב נרי'ה ניתן היה להגיע למפתן דלתו של מרן הראי"ה ומשנתו, שדרשנו וקיבלנו מהרב שיעור בספריו אורות ואורות התשובה.

דרך הרב נרי'ה הגעת לדלתות משנת ונשמת רבותיו:

הרב יעקב משה חרל"פ וסדרת ספריו מי מרום, על דמותו שמעת ממנו וקראת בפרקים שלמים שכתב עליו;

דרך הרב נרי'ה היכרת את הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, מי שהציל את הרב נרי'ה בספקו לו את אשרת הכניסה הראשונה שחילק בשם אביו הרב קוק מטעם השלטון הבריטי;

את הרב הנזיר, את כל החבורה הקדושה שסביב מרן הרב.

דלת אחת אל הישיבה בכפר פתחה לפניך דלתות אל ענקי העולם.

והיתה דלת נוספת, דלת את ביתו הפרטי. הבית הצנוע והקדוש הזה. לבית הזה היתה בעלת-בית. למעשה כך היה כינוייה של הרבנית רחל בפי בעלה. כששאלת את הרב שאלה שהוא הרגיש שצריך לשאול גם אותה, הוא היה אומר "צריך לשאול את הבעלבוסת'ה שלי".

כשראית את בית הרב והרבנית נרי'ה, ראית כי " הנה ד' ניצב עליו". מאז ומתמיד כשאני קורא את המדרש המפורסם המובא ברש"י, שיצחק מביא את רבקה האהלה שרה אמו ומראה לה שנר דולק בו מערב שבת לערב שבת ושברכה מצוייה בעיסה ושענן קשור על האהל, אני מצייר בדמיוני את בית נרי'ה.

נכנסת לבית, הרבנית פותחת לך את הדלת, תמיד עם חיוך. מה שלומכם שואלת תמיד בלשון רבים. בוא תיכנס, בעלי מחכה לך. ואז מיד מכינה ומגישה קלמנטינה מפולחת לפלחים, ופירות מעצי החצר.

"מה אתה אומר, מי מוציא לאור ספר יותר מהר עם פחות התעכבויות ותיקונים על כל מילה ומילה, בעלי או אני", שאלה אותי.

ואני הנבוך שמבין שנקלעתי בדיוק ל"ויכוח" בין הרב לרבנית, שאלתי מיד, "מי המעכב ומי הזריז".

הרב והרבנית צוחקים, והרב אומר לי, בודאי שהבעלבוסט'ה שלי זריזה יותר.

חוש ההומור, החום, הקרובה, והאהבה החיה והפשטות בבית הזה היתה מדבקת.

כשהבאתי את ארוסתי לבית הרב והרבנית להכיר את בית חיינו, הרב העיר לי שלא נכון אני עושה שאני מורה לארוסתי לשבת מולי, אלא שאושיבה לידי, והרבנית כמובן מהנהנת שכך צריך אכן להיות.

*

קרוב משפחתנו ר' חנוך כהן מירושלים, שלמד כאן בישיבה בשנת תש"ג, לפני 80 שנה, אמר לי השבוע שביותר הוא זוכר לנצח את האווירה של הישיבה והיא שנתנה לו כוחות עוד יותר מהלימוד עצמו.

אכן כולם תמיד מדברים על האווירה שנוצרה כאן בישיבה.

כאן בין כותלי הישיבה למדת וראית רוממותה של תפילה מה היא. כאן למדת איך צריך להתפלל. זכיתי אני לשבת בקדמת בית המדרש ולהביט בכל יום 3 פעמים בשחרית ומנחה ובערבית, בימי חול, בשבת ובמועדים, לימין אל עבר הרב צוקרמן, ולשמאל אל עבר הרב נרי'ה, לראות איך נראה גדול המתפלל לד' ודבק בו.

ימים נוראים בישיבה היו לשם דבר, המנגינות יוצאו מכן לקהילות בארץ כולה. אבי שיחי' תמיד מספר ששנים אחרי שכבר סיים הלימודים כאן היה מגיע להתפלל בכפר בימים הנוראים ואת המנגינות לקח אתו לכל מקום בו עבר לפני התיבה.

הקראת שמות הנופלים ע"י הרב נרי'ה בבכי ובדמעות שליש ביזכור של חג השבועות ושל יום הכיפורים היו מן המחזות העוצמתיים שידעו בוגרי הישיבה לדורותיהם. הרב נרי'ה מחזיק ברשימה מודבקת של פתקים מצהיבים רבים שהודבקו ברבות השנים זה לזה ועל כל פתק רשומים בכתב ידו שמות תלמידיו שנפלו במערכות ישראל, במחתרות, בצה"ל ובפעולות איבה. ועל כל שם הרב נרי'ה עוצם עיניו ונזכר ובוכה וכולנו רכונים סביבו ובוכים עמו.

השיחה עם מנגינה לפני התקיעות, זו שהפכה למנהג בכל הישיבות.

כמה וכמה מנגינות הושרו כאן בהיכל הישיבה, מנגינות שהרב נרי'ה למד בישיבות מזרח אירופה טרם עלותו ארצה, וייבא וחילץ לכאן טרם בוא השואה הנוראה שגבתה גם שכחת מסורות עתיקות.

דוגמא הבולטת ביותר היא שירת ידיד נפש והמנגינה הרצופה שאחריו, שתי מנגינות חב"דיות עתיקות שהושרו לראשונה בארץ כאן בסניף בני עקיבא על ידי המדריך נרי'ה, והפכה לשיר אחד ברצף המושר בכל מקום כבר למעלה מ-80 שנה.

שירת הרב נרי'ה בבקרים "ישראל עם קדושים, קומו לעבודת הבורא". ההליכה עם המנגינה. חוויות ליל חג השבועות "קומו ונעלה ציון". ההבדלה וזמירות שבת המשלבות לראשונה בעם ישראל נוסחים ממזרח וממערב. כל זה נולד וחי כאן.

כל זה חלק מן האווירה שצמחה כאן ושהיוותה את יצירת הדורות הבאים.

*

הרב נרי'ה היה איש חינוך בכל מעשיו ובכל דבריו, ובכל מחשבותיו. כל צעד שעשה היה לפי מבט המחנך.

פעם תפס את ידי בחוזקה במסדרון בפתח בית המדרש, כפי שנהג לעשות בחיבה כשביקש את הקשבתך לדברים חשובים שהוא מבקש לומר לך.

הרב הראה לי בעיניים לחות עלון שבת שחולק בישיבה ובו בפינה המוקדשת מדי שבוע לגדולי ישראל, טור על הראב"ד. שם לצד תיאורים ביוגרפיים בסיסיים נאמר כי היה לבר פלוגתא חריף לרמב"ם. ואז הרב מצביע על שורות שמצערות אותו מאד, שם מובא ציטוט לדוגמא מדברי הראב"ד המבקר בחריפות הלכה של הרמב"ם. "כך הם רוצים להכיר לצעירים את הראב"ד? נער צעיר רך בשנים שעושה את צעדיו הראשונים והעדינים בתורה צריך להכנס מיד לזירת התגוששות חדה? למה זה מה שבחרו להראות בפינה קצרה על הראב"ד, אחד מענקי גדולי ישראל?" שאל אותי הרב בצער.

*

בספר "אדר היקר" כותב הרב קוק:

"חָכָם גָּדוֹל אֶחָד גָּאוֹן בַּתּוֹרָה, צַדִּיק בְּמַעֲשָׂיו וְיָשָׁר בְּמִדּוֹתָיו, יִפְעֹל בְּמַהֲלַךְ חַיָּיו וּבְהַשְׁפָּעָתוֹ, הַיּוֹצֵאת עַל פִּי רֹב דַּוְקָא בְּלִי שׁוּם כַּוָּנָה מִצִּדּוֹ, הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאַלְפֵי מַאֲמָרִים וּדְרָשׁוֹת מַלְהִיבוֹת". "עד שהיה למוסר חי".

וגם באורות הקודש כתב: "וְאֵלֶּה הַיְחִידִים, בְּגָבְהָם הָרוּחָנִי, מְרוֹמְמִים הֵם אֶת הָעוֹלָם מִשִּׁפְלוּתוֹ עַל יְדֵי מְצִיאוּתָם לְבַד".

כך היו דמויותיהם של רבנו הרב והרבנית נרי'ה זצ"ל.

*

בית נרי'ה.

היה זה בית של עוצמות, של גודל של עשייה לאומית בסדר גודל של דורות שלמים, של דור מכריע בדורות, ומאידך שכנה בו פשטות של אנשים, שילוב שעד היום מהדהד מקירותיו, גם הפיזיים. הענקיות והפשטות ביחד דרו כאן בכפיפה אחת. הזמינות של הרב והרבנית, והענווה, הצניעות, הנסיעה בטרמפים, היעדר מוחלט שבמוחלטים של כל גינון ומחיצה.

סינטזה ממש בלתי נתפסת של מלכות של עשייה מחד ופשטות הליכות וחיים מאידך. היעדר קורלציה, התאמה, בין גובה היצירה שיוצרים כאן לבין היעדר הבאז של הדמויות המייצרות.

המתנות שהיתה הרבנית שולחת בכל פעם שנולדה לנו בת, ההקדשות החמות שצירפה, כל אלו הגדילו את הערצתנו אליה.

במלאות עשר שנים ליציאתנו מן הישיבה, התארח שבטנו, שבט החלוץ, כאן בישיבה לשבת מלאה חוויות.

הרב נרי'ה כבר לא היה עמנו 3 שנים אבל הרבנית השתתפה עמנו בסעודות השבת.

לאחר סעודת הבוקר, רעייתי ואני ו2 בנותינו שהיו בעגלות, ליווינו את הרבנית מחדר האוכל לביתה. באמצע הדרך נקרה בדרכנו נער צעיר הלומד בישיבה. הבחנתי שיש לו עגיל באוזן מכוסה בפלסטר. אמרתי לרבנית, איך אחרי 60 שנה לא התעייפתם מלראות את זה, כך פניתי בלשון רבים.

60 שבטים בזה אחר זה, כל פעם לעמוד מול אתגרי הדור והמתירנות החדשים. מחנכים דור ואז מגיע עוד דור עם בעיות חדשות. זה בטח מתסכל אתכם.

הרבנית השיבה מיד ובחיוך: "אתה שואל את השאלה הזו כי אתה זקן. אבל בעלי ואני צעירים". אני מזכיר שהרב נרי'ה נפטר 3 שנים קודם לכן.