כמה פעמים יצא לכם לראות אדם הולך על חבל דק מנקודה לנקודה, מנסה לשמור על שיווי משקל כדי שלא ייפול? אולי פעם בקרקס או בסרט. אילו תחושות חוויתם באותו הרגע? דריכות, פחד ואולי אף מתח גדול, שמא ייכשל ולא יצלח את האתגר בשלום? אני זוכר את מנעד הרגשות שחוויתי כאשר צפיתי בסרט 'על חבל דק' שמספר על אדם שבניגוד לחוק החליט לבצע הליכה על חבל בין שני מגדלי התאומים בשנת 1974. תחושה מטלטלת ומציפה של חוסר ביטחון פנימי, ואף אם אתה כבר מכיר את סוף הסרט הפחד והמתח עדיין מציפים אותך. אם כך אנו מרגישים כאשר אנחנו רק צופים באירוע, חשבתם מה עובר על ההולך עצמו?

אולי לא שמנו לב, אבל במציאות היומיומית רבים בסביבתנו מתהלכים על חבל דק, בעיקר כאלה שחשים בצורך להיות ממוקדים מאוד בכל המתרחש סביבם, פן יחוו נפילה כואבת. אני מדבר על הלומי ופצועי הקרב שחזרו ממלחמות וחוו מוות של חברים ופחד של חוסר ודאות בשדה הקרב, או נפגעי פעולות איבה שהיו קורבנות לפיגועים ואירועי טרור. אלו חברים, בני דודים או חברים לעבודה שנמצאים לצידנו וסובלים מפוסט־טראומה. לא בטוח שהם יספרו לנו, אולי אפילו ינסו להדחיק את כאבם ואת העובדה שבכל רגע נתון הם עלולים לעבור מעולם המציאות לעולם של חרדה ומציאות מאיימת וכואבת.

אירוע טראומטי הוא אירוע לא נורמלי במציאות נורמלית. אתה יושב בשטחי כינוס ומתכונן לכניסה ללבנון ופתאום הטילים נופלים והורגים את חברך הקרוב ביותר, שאיתו ישנת רק לפני רגע. אתה מגיע מחו"ל לאחר טיול במזרח ומיד נקרא להוביל פלוגה לתוך המלחמה, או לחילופין עומד בתחנת האוטובוס כשפתאום רכב שועט לעברך, או סתם אדם שיושב נינוח במסעדה ובשנייה אחת מתמלא גופו רסיסים וגופת חברו פתאום שוכבת לפניו.

מאותו הרגע חייהם של אלה מתהפכים והופכים להליכה על חבל דק. כל הזמן צריך לשמור על איזון ומיקוד שלא ליפול שוב למציאות שחוו, לתחושת חוסר הביטחון שמלווה אותם. כל שינוי שאדם אחר יוכל להכיל ולהתגמש לתוכו, הם עלולים לחוות כטריגר שיעיר את הנמר ויגרום לנפילה מהחבל לתהום עמוקה עד כדי כאב בלתי נסבל.

אנחנו מכירים אותם ויש לנו שליחות חשובה לעזור להם ולתמוך בהם בבקשתם לקבל תמיכה והכרה במצבם, לנסות וליצור בעבורם רשת ביטחון שתוכל להכיל את הנפילה בעת מפגש עם טריגר לא צפוי במציאות שבה הם חיים.

אם נחזור לאותו אומן שמתהלך על חבל דק וקצת נחקור, נבין שקודמים לכישוריו הנדירים צבר של אלפי שעות אימון ולמידה תוך כדי נפילות רבות, חלקן בוודאי כואבות וקשות במיוחד. כמטפל ופסיכותרפיסט אני עוסק בגישות טיפול שונות שכוללות את גישת הכוחות של פרופ' בן ציון כהן ופרופ' אלי בוכבינדר מאוניברסיטת חיפה, שמאפשרת להתבונן במשבר כהזדמנות לצמיחה על ידי כוחות שמתגלים לנו בעצמנו תוך ניהול המשבר שאנו חווים, בשילוב הגישה המדעית שרואה במוח איבר אלסטי שיודע ליצור מעקפים ולהשתכלל, בנוסף לגישה הקוגניטיבית־התנהגותית שמעניקה לאדם אפשרות והזדמנות למודעות ולשינוי.

במסגרת טיפוליי אני עד לשיטות שמותאמות להלומי הקרב ופצועי ונפגעי פעולות איבה שמשתתפים בתהליכי טיפול רגשי עם חיזוק תרופתי במידת הצורך, שעושים שינוי בחייהם ומשפרים את איכות חייהם מקצה לקצה, ממש כמו ההולך על חבל דק עם תחושת ביטחון.

אך לפני הכול, עומדת בפני החברה הישראלית המשימה ליצור מציאות שבה הלומי קרב ירגישו שווים חרף מגבלתם הנפשית, ובוודאי שמספיק בנוח להציף את הקשיים שעימם הם מתמודדים. להמיר את תחושות הבושה או הקלון בזקיפות קומה על גבורתם וחירוף נפשם כשנכנסו מתחת לאלונקה על מנת לשמור עלינו ועל ילדינו, כשהמעט שאנו יכולים לגמול להם הוא פשוט להיות כאן למענם.

הכותב הוא עובד סוציאלי ומנכ"ל עמותת ממעמקים - קליניקה לטיפול בילדים ומתבגרים במכללה האקדמית הדתית לחינוך שאנן

***