הרבנית צילה בראלי-דרייפוס, בתו של הרב משה צבי נריה זצ"ל, מתארחת באולפן ערוץ 7 לשיחה על מלאת 27 שנים לפטירתו ועשור לפטירת אמה, הרבנית, רחל ז"ל. את דבריה פתחה בתיאור יום האזכרה בהיבט המשפחתי המשתלב בזיכרון הקולקטיבי לדמותו ופועלו. "המיוחד בדמותו של אבא הוא שניתן לחבר גם צעירים לדמותו ולגישתו החינוכית, כך שגם דור שלא הכיר אותו מוצא את הדרך להתקשר אליו, וביום כזה אחרי שבני הנוער עוזבים את בית העלמין הם יוצאים עם מטען אחר ורגשות שונים". בהתייחס לרלוונטיות של דרכו החינוכית של אביה לדורנו, אומרת הרבנית בראלי כי די בנעימה המרגיעה של קולו הקורא לקום לעבודת הבורא ובמראה דמותו המתהלך בשבילי כפר הראה כדי שהדברים יתיישבו על הלב. "את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק, אבל מעבר לכך, הקנקן החדש שאבא יצק לתוכו יין ישן, ניתן לשייף או לעגל אותו, אבל הוא ממשיך ומלווה". בדבריה היא מספרת על נאום של הרב נריה זצ"ל שנישא בכנסת בענייני חינוך והיא ערכה אותו לפני שבועות אחדים. "שלחתי את הדברים לאחד מדפי פרשת השבוע ואמרתי שהדברים יפים כאז כן עתה, ובדיוק קמה סערת אבי מעוז ונראה היה שדבריו הגיבו לסערה למרות שנכתבו לפני עשרות שנים. הוא מדבר על כך שמשרד החינוך צריך להיות משרד חינוך ולא משרד לימוד, ושיש החושבים שחינוך הוא אנטי דמוקרטי אבל אבא חשב שזה אנרכיזם חינוכי, ויש לחנך. הוא גם הציב את השאלה באיזו מידה ביסודות החינוך היום נמצאת התודעה היהודית שנקראת היום זהות יהודית. כבר אז הרגישו בחסרונם של השורשים היהודיים, ואבא קבל על כך ושאל איך אנשים ללא שורשי תודעה יכולים לחנך צעירים לזהות יהודית, לאידיאלים וחלוציות?". עוד היא מזכירה את טענת אביה על המגמה החינוכית שקטעה את ההיסטוריה היהודית והתעלמה ממנה והחלה ללמד מבאזל ובית השיטה, "עברו מהיסטוריה יהודית לתודעה ישראלית. אבא היה סבור שהמעבר הזה עוסק גם באותם קטעים של שואה וגלות, איך מתו יהודים ולא איך חיו יהודים. איפה היצירה היהודית לדורותיה שאיתה שרדנו לאורך שנים רבות כל כך?". עוד באותו נושא: הקשר העמוק בין הרב נריה זצ"ל לחסידות חב"ד הרב נריה היה יהודי חסידי כשהחרדים הציעו לדתיים להצטרף לפטור מגיוס "הרב פולק זצ"ל הכיר טובה גדולה לרב נריה" כיצד היה מגיב אביה לסערת אבי מעוז כיום? הרבנית בראלי לא ממהרת לדברר את אביה, אך שולחת אותנו לעיין בדבריו בנושאי גיור, זהות יהודית, כשרות ועוד. "ראיתי נאומים שלו בכנסת, אפילו בנושאי תיירות, וראיתי שהוא סבר שהתיירות צריכה להיות תיירות בארץ הקודש היהודית, ולא סתם תיירות לדתות או לים המלח כאתר נמוך וכו'. הייתה בו יצירתיות וקריאה להסתכל על ארץ ישראל בגובה ובשורשיה. כך גם ביחס לירושלים שאליה לא הגיעו ילדי ישראל לאורך שנים". עוד היא מספרת על מכתב שמצאה אתמול בערב, מכתב שכתב אביה לפני בחירות "וחשבתי שאם המכתב הזה היה מתגלגל לידי לפני חודש הוא היה פונה לציבור הדתי עם דברים משכנעים למה צריך לחזק את המפד"ל דאז, לא בצד המגזרי אלא בצד הייעודי". בהתייחס לתתי המגזרים של הציונות הדתית היא מציינת כי גם אז היו זרמים שונים, אם כי בפערים שאינם קיצוניים כל כך וכיום האתגר גדול יותר "ונדמה לי שנוכחותו מאוד חסרה בימים האלה כדי לנסח את הדברים עם גאווה, עמוד שדרה ואמונה יציבה בצדקת הדרך". את תקופת כהונתו בכנסת הגדיר הרב נריה כגלות כשכתב 'כשגליתי לכנסת'. "אבא מעולם לא היה פוליטיקאי", אומרת הרבנית בראלי-דרייפוס, "הוא היה איש ציבור. הוא עסק בהרבה דברים היה מנהיג אבל לא פוליטיקאי. התברר שהכנסת היא אכסניה של פוליטיקאים וזה לא היה מקומו. הוא לא שיער באיזו מידה, מעבר לנושא הרפורמה בחינוך שלמענו הוא נכנס לכנסת, תרומתו בישרות ובמאור הפנים והיחס היפה לכל העובדים, והזהות של הדברים עם עולמו הרוחני, הם אמירה אדירה". "חברי הכנסת ידעו שכאשר אבא עומד בדוכן ומדבר, גם אם עמדותיו שונות מעמדותיהם, הם ישבו ולא החמיצו נאום אחד שלו. כל נאום היה פנינה רטורית והתכנים היו ערוכים בטוב טעם ודעת. השילוב של נעימות ואישיות נעימה ומאירה עם כל השקפת עולמו מביא למסקנה שלא היה שם יום אחד מיותר, למרות שהוא סיכם את זה באופן שבו הוא סיכם", אומרת הרבנית. בשבוע הבא יצוין יום הזיכרון לפטירתה של הרבנית, רחל ז"ל. "אימא, שכל חייה לא רצתה להטריח אותנו, דאגה לכך גם אחרי הסתלקותה", היא אומרת ומספרת על תחושתה עשור אחרי פטירתה, כאשר גם היום היא רואה את מראה שניהם יחד ו"הם לא זה לצד זה אלא זה עם זה, כי אימא הייתה עזר בלי נגדו, עזר בשיתוף מלא. היא ראתה את עצמה קודם כל כאשת חבר ובתמונה הנדירה שהם הצטלמו יחד רואים אורח זוגי, כמה שמדברים על מפעלו של אבא, אימא תמיד לימינו. אנחנו בתווך ביניהם". מוסיפה הרבנית בראלי-דרייפוס ומספרת על נטייתו של אביה הרב זצ"ל לתעד כל דבר ולשמור כל פתקה ומכתב בעלי ערך ולמלא את הארונות והמדפים בהם. "הכול היה שמור אצלו והוא גם ידע איפה לחפש אותם בשעת הצורך. הארכיון שלו מתחיל עוד לפני עלייתו לארץ, עוד מהיותו בחור בן 17. כל יצירתו הרוחנית והטיוטות, הכול מתועד ושמור, ובימים אלה את הארכיון האישי של אבא אנחנו מעבירים לבית הספרים הלאומי ואני מאוד שמחה על כך. זו מורשת אדירה ודורות יוכלו לא רק לעסוק בה אלא גם לראות בה דרך". על החיים כילדה בצל אב גדול כל כך, אומרת הרבנית כי כילדה לא הבינה שלא כל האבות הם כמו אביה שלה, "כילדה היה נראה לי שכך זה אבא וכך זו אימא, אבך ככל שהזמן עבר הבנו ששתי הדמויות האלה הן מיוחדות במינן. אציין את השיתוף המלא שביניהם ואנחנו הילדים היינו שותפים פסיביים למשהו גדול. כשהוא ישב בחדרו ידענו שהזמן שלו הוא המשאב החשוב ביותר ואנחנו לא מפריעים לו. מהצד השני הוא ידע גם לפתוח את הדלת ולקרוא לכל אחד בנפרד עם האצבע, ללכת איתי למדף הספרים ולשלוף מעבר למדף חפיסת שוקולד, לפתוח את החבילה בתנועה דרמטית, לחצות קוביה לשתיים כי שוקולד לא היה נפוץ באותם ימים, להתכופף אליי ולתת לי אותה בצורה חביבה כל כך, לחכות לברכה ולענות אמן. זה רגע מתוק". "אימא, עם כל עיסוקיה, הייתה מאוד נבונה ומאוד מעשית. ידעה לנווט את כל ענייני הבית, בנוסף לעיסוקיה הציבוריים, בחן ובשכל טוב והיום כשאני כבר סבתא, אני רואה שלהיות אימא זה תפקיד לא פשוט ויודעת שאימא ואבא היו אימא ואבא, סבא וסבתא לנכדים ונינים, וכל נכד חשב שיש לו יחס מיוחד", היא אומרת ומספרת על ההתכנסות הצפויה של משפחת הרב והרבנית לשלוחותיה בקרוב, כאשר לכולם ברור שהתכנסות זו מבטאת היטב את אחת השאיפות הגדולות של ההורים.
