ברחבת הכניסה לבית המדרש היה תמיד טלפון קווי ישן של בזק. כולם ידעו שאם הוא מצלצל בטוח ראש הישיבה על הקו, כי אף אחד אחר לא היה מתקשר אליו.

תמיד התפדחתי לענות, בעיקר בשיעור א'. יום אחד אני עובר שם והטלפון מצלצל. אני מסתכל מסביבי ואין אף אחר באזור שיכול לענות. בלית ברירה אני עונה. ''שלום, מדבר חיים''. ככה תמיד, רק ''חיים''.

שנה אח''כ אני כבר בשיעור ב'. ביום שישי של שבת חופשית ראש הישיבה תמיד היה (לא מאמין שאני כותב בלשון עבר...) מעביר שיעור על פרשת שבוע לפני היציאה הביתה. בסיום השיעור היה לוחץ לכולם את היד לשבת שלום, ומיד היה מתחיל המירוץ מי יגיע ראשון לטרמפיאדה. בדרך כלל לא הייתי מתעכב. פעם אחת יצאתי מעט מאוחר. התחלתי לרוץ ומרחוק אני רואה את חברי לשיעור חיים. אני צועק לו ''חיים, שבת שלום''. ראש הישיבה שבאותה תקופה עוד הלך לבדו עם ערמת הספרים המפורסמים שהיה פותח בכל שיעור, הולך מספר מטרים לפני. הוא הסתובב ואומר לי בטבעיות ''שבת שלום יהושע''. בפשטות (אחר כך כשאספר את זה לשמוליק החבורתא הבוגרת שלי, הוא יענה שגם לו קרה סיפור דומה). פאדיחה שאזכור כל חיי.

באזכרה לרב אליהו שהתקיימה בישיבה, הגיע עוזרו של הרב מרדכי אליהו זצ''ל וסיפר את הסיפור הבא: הרב אליהו נשאל איך אפשר לאהוב כל יהודי מעם ישראל, הרי זה קשה ביותר ואנו במחלוקות קשות עם חלקים גדולים מהעם. ענה הרב אליהו ''אכן קשה, אפילו לי קשה לאהוב את כלל ישראל. לכן אני אוהב אוהב מאוד את הרב דרוקמן. הרב דרוקמן אוהב את כלל ישראל, ואם אני אוהב אותו, דרכו, אני אוהב את כל ישראל".

כל תלמיד יודע שלחיצת יד חמה ושמחה תקבל בכל ערב שבת מהרב. אבל חיבוק ונשיקה על המצח תקבל רק בשלושה מקרים: יום הגיוס, בחתונה ובהולדת ילד. זכיתי שליווה אותנו ביום הגיוס ובחתונתי, וכמובן חיבוק ונשיקה בשניהם. בטח תמצאו אלפי תמונות כאלה בפייסבוק של תלמידיו הרבים.

הנחיית הרב בעניין שירת נשים בצבא הייתה ידועה לכל תלמידיו: בטקסים ממלכתיים חובה להשתתף, להוריד ראש ומקסימום לשיר בשקט יחד עם הזמרת. לא עושים פרובוקציות. באירועי פנאי לבקש בנימוס שלא להשתתף, לקוות שהמפקד מבין עניין ולא להכנס מלכתחילה לבעיה. קצת אחרי הגיוס שלי חל יום הזיכרון. בשלהי תקופת הבלגן התקשורתי סביב שירת נשים בצבא.

כינסו את כל הביינישים של הפלוגה עם רב הבסיס להודיע לנו שיהיה בטקס שירת נשים, שמצופה מכולם להשתתף בלי לעורר בעיות ומה הפתרונות ההלכתיים לעניין. וכך באמת עשינו. למחרת הטקס גילינו שבאתרי החדשות העליון עלינו שסירבנו פקודה ולא השתתפנו בטקס. השתחררנו הביתה ואני וחלק מחברי נסענו לישיבה כדי להשתתף בתפילת יום העצמאות המיוחדת. בדרך לישיבה אני מקבל שיחה מאחד מאנשי הצוות בישיבה ''ראש הישיבה רוצה לדבר אתכם''. הגענו לבית של הרב. הוא לשלומנו, אמר ששמע מהתקשורת על האירוע ורצה לדעת מה קרה. אמרנו לרב שהשתתפנו לפי הנחיותיו ולא היה פרובוקציות וסתם העלילו עלינו. נראה היה שהוא גאה בנו.

הרב ידע לחבר בין היחיד לכלל, בין התמונה הגדולה לפרטים הקטנים והוא ניסה להעביר לנו את זה בתורה, באמונה ובדרכי החיים. לקראת סוף שירותי הצבאי החלטתי שאני רוצה להאריך שירות בעוד 4 חודשים. בייניש שרוצה להאריך שירות צריך חתימה מראש הישיבה. התקשרתי לרב ושאלתי מתי אפשר לבוא לדבר איתו על הנושא. הוא התעניין מה שלומי ומתי אני יוצא הביתה אמרתי לו שאגיע לישיבה בחמישי אחר הצהרים. ענה לי לנסות להגיע בחמישי בלילה אחרי 12.

תשובה שכל תלמיד יודע. כל לילה בין 12 ל-2 בלילה היה מפנה זמן לאנשים לעזרה בעניינים פרטיים. הגעתי, אך הרב היה עסוק עם מישהו אחר ושאל אם אני יכול להשאר הלילה בישיבה ונדבר מחר לאחר התפילה, זמן שתמיד שמור לשיחות אישיות עם תלמידי הישיבה. בבוקר שאל למה אני רוצה להאריך שירות והאם אני מתכנן לצאת לפיקוד. עניתי שלא מתכנן פיקוד, פשוט אני מרגיש צורך לתת יותר, שעכשיו שאני לקראת סיום השנה ו-4 חודשים אני מרגיש שזה לא יספיק. לא להשאר בצבא בפיקוד אלא כחייל פשוט המבצע משימות בט''ש בקו עזה. אמר לי ''יהושע, אני מעריך את רצונך לתת, אבל אני לא חושב שזה הזמן.

בדיוק אתמול הייתי בדיונים בכנסת בניסיון לעצור את הטענות כנגד שירות ההסדר (אותו ניסו להאריך באותה התקופה). בנוסף, אתה תחזור באמצע השנה ויהיה לך קשה להשתלב בלימוד עם שיעור שכבר רץ ולומד מספר חודשים. עכשיו זה הזמן להסתכל על התמונה הרחבה, אבל בסוף ההחלטה שלך ואכבד את בקשתך אם תרצה שאחתום לך''. עניתי לו שאחשוב על זה. חזרתי אליו אחרי מספר שבועות ואמרתי לו שהחלטתי בכל זאת להשאר בצבא אך רק חודש נוסף ולא ארבעה, אשתחרר יום לפני תחילת זמן אלול ואצטרף לחברי לפתיחת שנת הלימודים בישיבה. הוא חתם לי ואיחל לי בהצלחה.

בכל שנה, מספר ימים לפני שבת ארגון, ראש הישיבה היה מעביר שיעור מיוחד לשליחים הרבים שהיו יוצאים לסניפים. בשיעור היה אומר כל שנה כמעט בדיוק את אותם הדברים: על החשיבות הדתית של בני עקיבא ומוסדותיה, שבלעדיה לא היו ממשיכים להניח תפילין בדור הבא. ''בדורי היו אומרים עוד אחד הוריד את הכובע, מי בכלל היה מדבר על כיפה באותם הימים?", היה חוזר ואומר. ולאחר מכן היה מפציץ אותנו בעשרות וורטים קטנים מפרשת השבוע, העוסקים בעיקר בארץ ישראל ואבות האומה, בניגוד לרוב מוחלט של שיעוריו שהיה בנוי ממערכים מסודרים, בגלל שידע שדברי תורה קצרים אלו מתאימים להעברה לנוער בסניפים בשבת הקרובה על ידי השליחים. לרוב השיעור באחד הימים אחר הצהריים או בערב.

בשיעור ה' ביקשו ממני שאתאם עם הרב את השיעור לשליחים. הרב האמר לי שהוא מאוד עסוק והזמן היחיד שיש לו הוא בחמישי ב-5:30 בבוקר. לא היה לי נעים להגיד לרב שאני לא בטוח שהתלמידים יקומו מוקדם וגיעו לביתו בשעה כזו, במיוחד שיהיה קר וגשום וקשה לצאת מהפוך והחדר החם. השכמתי את כל השליחים ב-5:00 והגעתי ראשון לבית הרב בתקווה שיגיעו ולא אהיה שם לבד. בדיוק כשאני נכנס, הרב עבר במעבר שבין ביתו לבין חדר השיעורים עם כוח תה חמה ואומר לי ''יהושע, כנס למטבח ותכין לכולם כמה קנקני תה''. רואה הכל, איכפתי ודואג לתלמידיו שלא יהיה להם קר.

בשיעור ו' עבדתי מדי פעם במטבח. באחת השבתות נשארו דגים מליל שבת אז חיממנו אותם לסעודת יום שבת אל דאגה, מותר ללא רוטב). הרב הכיר את התפריט כי אכל איתנו כמעט בכל שבת וכשראה שאני מוציא את הדגים שאל לפשר העניין. עניתי שיש מעט שנשאר מאתמול ושאלתי אם להגיש לו. ענה לי ''אם אין לכל התלמידים אל תביא לי''. דוגמה אישית ודאגה לכל התלמידים.

בשיעור ז' הייתי מדריך בישיבה התורנית החדשה 'תורת עציון'. לפני תחילת שנת הלימודים הלכתי לביתו להתייעץ איתו. לתלמידים נאמר להביא רק מכשירים סלולריים פשוטים ולא סמארטפונים. כמובן שלי היה סמארטפון. שאלתי אותו איך עלי לנהוג. ענה לי בפשטות ''אני לא יכול לחייב אותך, זו החלטה שלך מה לעשות, אבל אם אתה באמת רוצה להשפיע על הנוער אתה צריך להוות דוגמה אישית וראוי שתחליף למכשיר פשוט''. הלכתי ורכשתי מכשיר פשוט.

לקראת סוף שיעור ז' התארסתי. ביקשתי שהרב יחתן אותנו וכמובן שענה שישמח. השבת שלפני החתונה הייתה שבת שצמודה לשבועות ובשניהם הייתי צריך לעבוד בישיבה התיכונית שנשארה בישיבה לחג ושבת. ראש הישיבה שמע שאני בעבודה ולא מתכנן מסיבה או קידוש לשבת חתן. לרב היה חשוב שכל חתן יגיע לחתונה מתוך עלייה לתורה ושמחה גדולה. הוא ארגן יחד עם חברי לשיעור בניה, שכל חברי לשיעור והחניכים שלי יגיעו אליו הביתה לתפילת שבת, עלייה לתורה, קידוש, ריקודים ושמחה. תמיד דואג לכולם. תמיד.

אני יושב וכותב ועוד ועוד סיפורים אישיים וכלליים עולים בזיכרוני. טוב אין סופי של דוגמה אישית, דאגה לזולת, ענווה, פשטות, יראת שמיים ואהבת ישראל. אשרינו שזכינו לקבל מאורו הגדול של הרב חיים מאיר דרוקמן זצ''ל.

הכותב הוא מנהל פנימיית ישיבת כפר הרא"ה ובוגר ישיבת 'אור עציון'