לאחרונה אנחנו נתקלים במקרים של לעג כלפי אנשים עם מוגבלות בשל מוגבלותם, לעג בשל התנהגות שונה, לעיתים "מוזרה" של אנשים עם מוגבלות, קולות שהם משמיעים, תנועות ידיים...
יש מאות אלפי אנשים עם מוגבלות, שמושפלים כל יום בישראל: אנשים, ילדים ובני נוער עם מוגבלות שכלית ("מפגרים" בשפתם); על הרצף האוטיסטי ("אוטיסטים"); עם מוגבלות נפשית ("חולי נפש"); עם קשיי דיבור ("מגמגמים"); נמוכי קומה ("גמדים") ועוד.
הם שותקים כי קשה להם להילחם ולצעוק – אבל הם נפגעים. אוהו כמה שהם נפגעים. וזה פצע גדול בלב שלנו.
זו תופעה נרחבת, שכוללת את כלל המוגבלויות, וזה קורה כל הזמן. כל יום, להמון אנשים!
ונדרשת אכיפה, מנגנון של ענישה כלפי מי שמשפיל, פוגע ומבזה את הילדות והילדים המיוחדים שלנו!
אז מי אתם שמנסים לגרום לנו, ההורים לילדים עם צרכים מיוחדים להסתיר את המוגבלות של הילדות והילדים שלנו?!
מי אתם, שמנסים לגרום לנו להתבייש בילדים שלנו?!
מי אתם, שלא מסוגלים להכיל את האחר?!
מי אתם, שלא רוצים את הילדים שלנו בכיתות בבתי הספר של הילדים שלכם?!
אני שומע יותר ויותר סיפורים על הורים שפשוט מתביישים במוגבלות של הילדים שלהם בגלל "מה שיחשבו עליהם", בגלל שהם חוששים מתיוג של הילדים שלהם כמי שיש להם מוגבלות.
זה רק סימפטום של היחס המפלה, הסטיגמטי ומלא הדעות הקדומות של החברה הישראלית כלפי אנשים עם מוגבלות.
מסקרים שהתפרסמו רק לפני 4 שנים:
ל- 89% מההורים – מפריע שילדם ישתתף בחוג או בפעילות עם ילדים שמתמודדים עם מוגבלות.
48% אמרו שלא יסכימו לגור לצד אדם עם מוגבלות נפשית או אוטיזם.
61% לא יסכימו להשכיר להם דירה.
67% הודו שיירתעו מללכת לבית קפה או מסעדה שמעסיקים אנשים שמתמודדים עם מוגבלות נפשית;
67% - היו נרתעים מהשתתפות בפעילות פנאי במסגרת קבוצה שיש בה גם חברים שמתמודדים עם מוגבלות נפשית.
48% אמרו שלא יסכימו לגור לצד אדם עם מוגבלות נפשית או אוטיזם,
ויותר מ-40% מבני הנוער מעדיפים להימנע מקרבה לבני נוער עם מוגבלות.
הבעיה היא שאנחנו, החברה בישראל וגם המדינה עצמה הם החסמים של אותם אנשים: אפליה, הדרה, לעג, וסטיגמות הם החסמים העיקריים לפני ההשתתפות בכל דבר.
השיר שאני חושב עליו בהקשרים הללו, הוא "אילו ציפורים":
"אילו ציפורים, אשר עפות מעל הים, אילו ציפורים היו דוברות כבני אדם, אילו סיפורים היו ודאי לציפורים...".
ובכן, לטעמי השיר הזה לא נכתב על ציפורים, אלא על אנשים עם מוגבלות:
אלה שלא יכולים לדבר, שלא יכולים לספר את מה שעובר עליהם ומה שהם חווים, אלה שלא מעניינים אף אחד, אלה שקולם לא נשמע ושאף אחד לא מעוניין גם שישמע.
התפקיד שלנו כחברה אזרחית, הוא לדאוג שקולם ישמע. תפקידנו לזעוק את זעקתם, להילחם בהשתקה שלהם, להביא את מצוקותיהם לסדר היום הציבורי!
חברה שבה אנשים מוגדרים על-פי המוגבלות שלהם היא חברה חולה וממש לא בריאה. חברה שמדירה במקום לשלם ולהכיל את האחר, היא חברה לא שיוויונית.
חברה שלא מנגישה בתי ספר, משרדי ממשלה, תחבורה ציבורית ודברים חיוניים נוספים, עבור מי שלא יכולים להיות כמונו, בגלל שיש להם מוגבלות שכלית, נפשית, שמשתמשים בכיסא גלגלים, שיש להם אוטיזם, שלא רואים או לא שומעים.
מי שלא מבין שכל אלה שווים לחלוטין לכל אחת ואחד אחר – יש לו ציון נכשל בדמוקרטיה, בזכויות אדם, באהבת אדם ובערבות הדדית.
הילדים המיוחדים שלנו הם הכי טובים. הכי רגישים. הכי אוהבים. אף אחד לא ידיר אותם!
השורה התחתונה ברורה: אסור לקלל באמצעות מוגבלות! ומי שיקלל או ילעג - חייב להיענש.
אורן הלמן הוא אבא לילדה עם צרכים מיוחדים, הקים את מיזם סיכוי שווה לשילוב של אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה