לפרטים נוספים על הכנס - לחצו כאן
לקראת הכנס ה-20 של מכון פוע"ה מארחת הרבנית ד"ר חנה קטן את הד"ר מוריאל ירחי, מנהלת מערך שימור הפוריות במכון פוע"ה, באולפן ערוץ 7 לשיחה על האפשרויות שמעניק מערך השימור לצעירות המבקשות לייצר לעצמן מעין "תכנית חיסכון" לפוריותן בעתיד.
"בשנים האחרונות מספר הפניות עלה. בשנת תשפ"א היו כ-500 פניות המספר עלה ובתשפ"ב היו כ-700 פניות, עליה של כשלושים אחוז", אומרת ד"ר ירחי במה שנראה כעדות לאמון שנותנות הצעירות באנשי המכון ובמומחיות שמלוות אותן בהליך זה.
"יש להן כתובת. פונות אליי מכל הסוגים והמגזרים, גם דתיות, גם חרדיות שגם אצלן יש עלייה של כחמישים אחוזים. זה בזכות המודעות. הן שומעות על כך מחברות ומתקשורת". ד"ר ירחי מציינת כי הבנות הבוחרות במסלול שימור הפוריות "עוברות מסע חשוב ומורכב ואני מרגישה שיש אצלן קונפליקט. מצד אחד תחושה שהשעון מתקתק וחייבים לפעול, ומהצד השני הרגש שאומר איך הגעתי למצב הזה. המשפט שהן אומרות הוא 'לא חשבתי שאני אגיע למצב הזה', ואני משתדלת להיות שם כדי לתת להן מעטפת מחבקת, אוהבת ומקצועית".
הרבנית קטן מציינת כי אחת הבעיות סיב שימור הפוריות היא פנייה של בנות להליך בגיל מאוחר מדי, בשל אותם לבטים ותחושות אכזבה והאשמה עצמית. ד"ר ירחי מספרת כי קיימת ירידה בגיל הפונות ואם עד לפני כשלוש שנים ממוצע גיל הפונות היה 38, הרי שהוא כעת 34. "הבוקר הייתה לי שיחה עם בחורה בגיל 30, אתמול שיחה עם בחורה בגיל 29 ושישה חודשים. זה בזכות המודעות והדאגה שלהן לעתיד וצריך לשבח אותן על כך".
עוד מספרת ירחי על מקרה בו אחת הפונות מספרת על כך שהיא כבר יוצאת עם בן זוג ועם זאת היא מתלבטת אם נכון לה לפתוח בהליך בעוד בן הזוג עצמו מעודד אותה מאוד לעשות זאת. "הוא מבין שזה כדי להקים משפחה יחד. צריך לשבח אותם על כך וככל שזה מוקדם יותר ההצלחות רבות יותר".
הרבנית קטן מוסיפה כי מדובר לא רק בהצלחת ההליך אלא גם בהצלחה בזוגיות הנובעת מכך. "משהו נפתח בהן. הן נהיות יותר אופטימיות", היא אומרת וירחי מוסיפה כי "יש לא רבות, אבל יש כאלה שמתחתנות כשלושה חודשים אחרי שהתחילו את התהליך. מאוד מחמם את הלב לקבל מהן הזמנה לחתונה. זה גם מעודד עוד ועוד בנות לפנות להליך, זה משחרר כנראה במקום כלשהו".
על התמיכה אותה צריכות הבנות שלרוב מתמודדות עם ההליך לבדן וחשות לא בנוח לשתף את ההורים, מספרת ד"ר ירחי כי "בגלל שראיתי שהרבה פעמים הן לא רוצות לשתף את ההורים, אולי בגלל פערי גיל, ואולי כי לא נעים לספר כששואלים אותה בשולחן שבת 'מה איתך' וכו', ולכן הקמתי מערך מתנדבות שבאות איתן לפגישות לשלבי השאיבה ולחדר ההתאוששות שאחרי ואם יש צורך גם להביא אותן הבייתה. כל זה בהתנדבות וללא תשלום. זה מאוד עוזר".
ד"ר קטן מדגישה כי הגישה אינה של לחץ על הבנות לפנות להליך השימור, אלא מתוך תחושת השתתפות והבנת הרצון לסייע על מנת שלא להגיע לתחושת ההחמצה הקשה והכואבת בגילאים מאוחרים יותר. ד"ר ירחי מספרת על אמהות שפונות אליה ומבקשות שהיא תפנה לבת ותציע את הליך השימור. התגובה שלה לאמהות אלה היא שהיא עצמה לא תפנה לבת, אלא תמתין עד שהבת תפנה מרצונה האישי ואז היא גם תיענה בשמחה. "כשזה בא מרצון פנימי החוויה טובה וההצלחה רבה יותר".