סוזי דים
סוזי דיםצילום: לירון מולדובן

כדי להבין את תרגיל ההסברה הפלשתיני המבריק – גם בזירת הטרור וגם בזירת ה־BDS - תשמעו סיפור: פרצו לבית של מישהו. בעל הבית ירה בפורץ והרג אותו. דעתכם על בעל הבית: הוא אשם? חף מפשע? אפילו צודק מאוד במעשיו?

במציאות, פרשיות כאלה מתרחשות לא פעם, בכל העולם. בדרך כלל בעל הבית נחשב צודק לחלוטין במעשיו. אפילו לא מעמידים אותו לדין. הרי נעשה מעין צדק טבעי. כך בגרמניה, בצרפת, בבריטניה, באיטליה, באירלנד וכן בצ'כסלובקיה. כך גם ב־38 מתוך 50 מדינות בארצות הברית.

וכעת - חזרה לארגוני הטרור וארגוני ה־BDS. איך ייתכן שהללו מצליחים לקבל סימפתיה בחו"ל, גם לרוצחים נאלחים, לאנשי טרור ברברים, שהורגים למשל מתפללים בבית כנסת בנווה יעקב?

זהו בדיוק התרגיל ההסברתי שהמחבלים הפלשתינים נוקטים בו. בדיוק אותה דינמיקה פסיכולוגית. הפוך על הפוך: פעילי BDS וארגוני טרור פלשתינים מציגים אותנו, את מדינת ישראל, כמי שכביכול פרצה להם, לפלשתינים, לבית באופן בלתי־חוקי. זאת בדיוק מטרת הרטוריקה הפלשתינית (שמקבלת הד חזק מבני בריתם האירופים) בנושא התנחלויות "בלתי חוקיות" אשר "מנוגדות לחוק הבינלאומי". כך הפלשתינים מחנכים את דעת הקהל התמים בעולם להתייצב לצידם. במילים אלה ממש ("פשעים של ישראל") הגיבו דוברי המחבלים לטבח בשכונת נווה יעקב.

מדוע זה מצליח לפלשתינים? כי הסגל הדיפלומטי, כבר שנים רבות, כמעט לא משיב מלחמה בנושא זה. חוקיות היישובים לא הוגדרה מעולם כמסר. מזה שנים הדיפלומטים הוותיקים סירבו לשים אצבע בסכר ההסברתי. ובמאמר מוסגר, אם היה לנו שגריר בכיר מאוד שהוא קרוב משפחה של דובר 'שוברים שתיקה', אכן מגוחך לצפות שיסכים להסביר שהיישובים חוקיים.

אבל זה לא רק השגרירים. מה באשר לנשיא המדינה הרצוג שמקיים פגישות אין־ספור עם גורמים זרים? בכל ההודעות הרבות שהנשיא הרצוג מוציא לתקשורת, גם בעקבות פגישות רשמיות עם אירופים – האם אי פעם הוא הביע ביקורת על רטוריקת אי־החוקיות שאירופה, בת בריתה של הפלשתינים, מטיחה בנו מזה שנים? הרי הרצוג עצמו הוא משפטן – וכי אינו מכיר את הטיעונים המשפטיים הצודקים המאששים את חוקיות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל המערבית? ובכל זאת מאז שנבחר, הרצוג בוחר להיבטל מן המלאכה.

כעת קמה לה ממשלת הימין "על מלא". האם מיגור רטוריקת אי־החוקיות ייכנס סוף סוף לדפי המסרים? הדברת רטוריקת אי־החוקיות חייבת להיות מטרה הסברתית מרכזית, כי תחושת צדק היא נכס הסברתי ולאומי. נכס שהיה למרמס. נכס שיסייע רבות גם מול ה־BDS, שגם הוא נשען על "אי־חוקיות" היישובים. למשל, בימים אלה מתנהלת מערכה בעניין עיריית ברצלונה ורצונה להתנתק מברית ערים תאומות שיש לה עם העיר תל אביב. כיצד הפעילים הפרו־פלשתיניים שכנעו את אנשי ברצלונה לקפוץ על העגלה הזאת? באמצעות רטוריקת האי־חוקיות. אף אחד לא רוצה להתרועע עם פושעים.

קברניטי המדינה חייבים להסביר בקול רם שישראל לא פרצה באופן בלתי חוקי לבית הלאומי של אף עם (או ליתר דיוק, לא־עם) פלשתיני. סנונית ראשונה של הסברה כזאת אכן התרחשה בריאיון שנתן נתניהו ל־CNN השבוע. רק חצי משפט, אבל אולי רמז לבאות.

כל הסברי החוקיות קיימים וידועים. למשל - חוקת האו"ם, שהיא מסמך מחייב בדין הבין־לאומי, תומכת דווקא בעמדת ישראל בעניין ההתנחלויות. סעיף 80 הנשכח בחוקת האו"ם – מתי בפעם האחרונה שמעתם נציג ישראלי שמאזכר אותו?

הטיעונים המשפטיים התומכים בעמדת ישראל איתנים מאוד. הם נוסחו ופורסמו על ידי משפטני צמרת בקהילה הבינלאומית עוד הרבה לפני דו"ח שופט העליון אדמונד לוי. אך כעת, ובניגוד לשמאל, הימין חייב לצאת מהארון ולהשתמש בהם. ציבור הבוחרים לא יסכים שנבחרינו ימשיכו כאותם אנשי שמאל, אשר לאורך השנים נשאלו שוב ושוב באשר לחוקיות היישובים ומילאו פיהם מים. במקום להסביר את החוקיות, היו עוברים לדבר למשל על מצעד הגאווה. הסברה רכה, קוראים לזה. אבל כשאתה תחת מתקפה - לא כך מסבירים את צדקת הדרך.

ובעיקר – עלינו להתחיל להעיר למדינות המערב (אירופה, בעיקר) שמתעקשות להפיק אמירות שהן לחם חוקם של ארגוני המחבלים, הקול קול אירופה והידיים ידי המחבלים. היות שיש הוכחות רבות לכך שארגוני המחבלים מצדיקים את עצמם על סמך רטוריקת אי־החוקיות, חובה דחופה רובצת על מדינת ישראל להעיר לסגל הדיפלומטי האירופי שעליו לשים קץ לרטוריקה הזאת. רטוריקת אי־החוקיות חייבת לרדת מן הבמה. היא לא ראויה, ועל מדינת ישראל לומר זאת.

הכותבת היא דוברת מטות ערים למען ארץ ישראל

***