בנ"ע היא תנועה גזענית, כך טענה בכאב רב חה"כ מירב בן ארי בדיון בכנסת ביום שני. בן ארי לא הסתפקה בכך ופרטה את כאבה לפרוטות. כל משפט יותר כואב מהקודם.
"אומרים 'יש עתיד רשימה לבנה', הרי אין רשימה לבנה יותר מהציונות הדתית. אין. אין רשימה יותר לבנה… אני הלכתי לסניף של בני עקיבא – זרקו אותי משם, כי לא הייתי בצבע הנכון. אין רשימה יותר גזענית מהציונות הדתית ואיזו חוצפה לבוא לפה ולדבר על קיפוח….אני, ששמו אותי בשלוש יחידות מתמטיקה וארבע יחידות אנגלית, רק בגלל השם משפחה שלי – הוא יטיף לי?! אני למדתי בבית ספר דתי של הציונות הדתית, אין גזענית גדולה יותר מהציונות הדתית."
אתם שומעים את הכאב? אתם מזדהים עם דבריה? כמו בן ארי, גם אני הייתי חבר בסניף נתניה. קשה לי להיזכר במקרים דומים למה שהיא מתארת. למרות זאת, אני לא יכול להתעלם מהכאב שבדבריה.
חלק ניכר מבוגרי בנ"ע יסכימו עם תגובתו של יצחק לקס אתמול. תפסיקי להתלונן, הוא קורא לבן ארי, גם ההורים שלי הגיעו לארץ בחוסר כל ועבדו קשה להצליח. לקס בכלל לא מבין על מה בן ארי מדברת ומאריך במאמרו לספר על כל הפרוייקטים החשובים שהתנועה עוסקת בהם. פתיחת סניפים בפריפריה, פיתוח מנהיגות בין יוצאי אתיופיה ועוד ועוד.
לצערי, בדבריו הוא מוכיח כמה אמיתיים דבריה של בן ארי. הנסיון לגמד ולבטל את דבריה, רק מראה עד כמה לקס וכמותו אינם מבינים את עומק הבעיה. מספיק לשמוע את הכאב בדבריה כדי להבין שהם לא נאמרים סתם. לא סתם מגיבים רבים ברשת שיתפו חוויות דומות. למי שלא הבין, הבעיה היא לא הקושי, אלא היחס המזלזל.
אין צורך לספר לי על תרומתה האדירה של התנועה לבנין המדינה והחברה בישראל. גדלתי בתנועה, הדרכתי בתנועה, בזכותה אני חי בארץ, באמצעות גרעין נח"ל של התנועה הכרתי את אשתי לפני 46 שנים, בזכותה למדתי בישיבות ובזכותה בנינו את ביתנו בבית אל. לולא התנועה, מי אני ומה אני?
אבל עם כל זה, צריך לומר את האמת. בתנועה היתה חלוקה ברורה בין הסניפים הותיקים לבין מה שהיה נקרא בזמננו "סניפי הפיתוח". וגם היום, כפי שאני מבין ממאמרו של יצחק לקס, בנ"ע עוסקת בהרבה פרוייקטים לחזק את הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. כל הכבוד על כך. באמת. אבל היחס אני מרגיש הוא עדיין של פרוייקטים ולא של הליבה.
גם בישיבות התיכוניות, הר"מים היו "אשכנזים", וכך גם היתה התפילה. ביישובים שהקימו בוגרי התנועה, הבית כנסת הראשון היה "אשכנזי". ואפשר להביא עוד ועוד דוגמאות. זה הבסיס לכאב המודחק.
אמנם במשך השנים התחולל שינוי מבורך בתחומים אלו. אבל עדיין הכאב העצום, שמדי פעם פורץ החוצה, מעיד כי הפצע עדיין פתוח. בן ארי עומדת על דוכן הכנסת וצועקת מכאב. הרבה מהקוראים יראו בדבריה עוד תעלול פוליטי ציני על מנת להשמיץ את הממשלה. יתכן שיש בזה משהו, אבל אני שומע מעל הכל כאב. ולא רק ממנה.
תגובות כמו מאמרו של יצחק לקס, שבכלל לא מבינים על מה היא מדברת, רק מבעירים את האש במקום להקטין אותה. קודם כל, בבקשה תפתחו את הלב ותרגישו את הכאב. תפנו לחברים שלכם מיוצאי עדות המזרח, בבית כנסת וביישוב, ושאלו אותם האם הם חוו חוויות דומות. מנסיוני, תופתעו מתשובותיהם.
התהליך של קיבוץ גליותינו עוד רחוק מלהסתיים. לבני עקיבא ולציונות הדתית היתה ועדיין יש תפקיד מרכזי בשילובם של כל העדות בתהליך הזה. בני עקיבא עושה ועשתה ותמשיך לעשות, דברים נפלאים. עדיין, צריך מדי פעם לעצור, להקשיב, ולהפנים את הרגשות של אחרים.
לאחרונה מרבים לשאול את אהרון ברק, איך זה שבמשך שנים נמצאו רק 15 "מזרחיים" כראויים לכהן בבית המשפט העליון. האם שאלתם את אותה שאלה לגבי התנועה שלנו? אני מאוד לא אוהב את התיוג והמיון הזה. אבל אם כבר שואלים, אז השאלה לגבי בבנ"ע רק מתחדדת. רק חבר אחד "מזרחי" נמצא ראוי לכהן כמזכ"ל בכל שנות התנועה?
יש הרבה בוגרי בני עקיבא, שכבר אינם רואים את עצמם כחלק מהציונות הדתית. הגיע הזמן להיפגש איתם, לשמוע אותם וללמוד מהם. רק על ידי הקשבה נוכל להשאיר את החלק הזה בהיסטוריה מאחורינו.
קדימה בני עקיבא!
הכותב משה מאיר הוא בוגר בנ"ע ויזם הייטק