בשנים האחרונות עולם הקולנוע והטלוויזיה נכנס לסחרור של תכנים ופורמטים דרום קוריאנים, וגם בקשת 12 הצטרפו לחגיגה ואימצו להם שעשועון דרום קוריאני.
כך קיבלנו נכסי צאן ברזל טלוויזיוניים כמו 'הזמר במסכה'' שבדיוק הסתיימה ומשם גם מגיעה אלינו התוכנית החדשה 'רואים את הקול'. תכנית שבניגוד ל'זמר במסיכה' שבה שומעים אנשים וצריך לנחש איך הם נראים, בתכנית החדשה רואים אנשים וצריך לנחש איך הם נשמעים. כן, זה מקורי כמו שזה נשמע...
ישראל היא לא הראשונה שאימצה את הפורמט והוא משודר ב-27 מדינות בעולם, בהן ארה"ב, בריטניה, צרפת וגרמניה, וגם הוא כולל תחרות בין מספר "זמרים סודיים" – חלקם זמרים מצוינים וחלקם זמרים "זייפנים".
את התוכנית מנחה ארז טל, והפאנל גם הוא די מזכיר את 'הזמר במסכה' מבחינת חלוקת התקנים בו של סטאנדפיסט, זמרת מגישה וכו' והוא כולל את עידו רוזנבלום, שירי מימון, אבי נוסבאום ואילנית לוי. אגב, על אף שאבי נוסבאום החביב הוא זה שמאייש את התקן של שחר חסון מההרכב המקורי, בפרק הראשון דווקא עידו רוזנבלום הוא זה שמתגלה כמצחיק שבחבורה בזכות ההערות הספונטניות שלו לשותפיו להרכב.
בכל פרק יצטרף לפאנל זמר אורח מפורסם - מוקי, הראל סקעת, משה פרץ, יהונתן מרגי, פבלו רוזנברג ומרגלית צנעני. תפקידם של פאנל המומחים הוא לנסות לזהות ולהדיח את ה"זייפנים" מהקבוצה, מבלי לשמוע אותם שרים. לצורך כך, פאנל המומחים יסתייע ברמזים בדומה ל"זמר במסכה. שוב, מקורית לשמה.
אפשר להבין את קברניטי קשת 12 – אחוזי הרייטינג של 'הזמר במסכה' היו יפים, וסוס מנצח לא מחליפים. מה גם שהתכנית החדשה גם היא מבית היוצר הדרום קוריאני שהקהל בבית כל כך אוהב. אבל אם כבר החלטנו לוותר על העמדת פנים של מקוריות ולהביא עוד מאותו הדבר, אז למה לא, ובכן, פשוט להביא עוד מאותו הדבר?
'הזמר במסיכה' לא הייתה איזה אבן דרך תרבותית, ממש לא, הפורמט שלה והדיונים של פאנל השופטים מזכירים יותר ערב כיתה של ג' בנים ב'נאות ידידיה' מאשר מחזה של צ'כוב, אבל אחרי שמנקים את כל רעשי הרקע אי אפשר להתעלם מכך שהיו בה שני דברים יפים – הוויזואליות של התחפושות והביצועים הווקאליים של המתמודדים. ב'רואים את הקול' אין לא את זה ולא את זה.
במקום זה התכנית מנסה לייצר איזה מתח שלא קיים על ידי תגובות מוקצנות של השופטים, כמו להכריז "אני לא מסוגלת להסתכל" ולהסתובב באימה, ותיאטרליות מוגזמת על גבול המגוחכת בהצגת כל אחד מהמתמודדים. תיאטרליות שנועדה לגרות ולהקצין את כלי העבודה היחיד בעצם של "המומחים" והצופים בבית – הסטיגמות שלהם.
היתרון היחיד של 'רואים את הקול' על פני הזמר במסכה – העובדה שהיא לפחות לא מקדשת את תרבות הסלבס – הולך ונשחק כשמבינים שהסיבה היחידה שהביאו את אותם "פשוטי העם" לתכנית היא לא כדי שנתחבר אליהם ואל הסיפור שלהם כמו בתכניות ריאליטי אחרות, אלא רק כדי שננחש מה דעתנו עליהם על בסיס הדעה הקדומה שיש לנו על המקצוע וצבע השיער שלהם.
גם הסצנות בהם אחד המתמודדים זייף את חייו לקול צחוקם של הקהל גרמו לי לזוז באי נוחות. נכון, ברור שכל המתמודדים התנדבו להשתתף בתכנית בשביל לזכות בחמש דקות התהילה שלהם ואולי גם ב20,00 שקל והכל חוקי ובהסכמה, אבל גם כשדודו טופז זרק כדורי שוקולד לפה של אישה שמנה זה היה חוקי ובהסכמה ונראה לי שכולנו נסכים שלא מדובר במורשת טלוויזיונית לתפארת מדינת ישראל והחינוך שקיבלנו בבית.
כל אחת מהסיבות האלו הייתה מספיקה בפני עצמה, אבל שתיהן ביחד לא יכולות שלא להעלות את השאלה - אם זה משחק שלא היינו מוכנים שייכנס לתכנית האמנותית של ערב הכיתה של ילדינו, אז למה אנחנו מסכימים לקבל את זה בפריים-טיים?
