היֹה היה מקדש

אחד מזיכרונות הילדות החזקים של חנה שנהב הוא מסבתא שלה, שעלתה ממרוקו. "היא הייתה סבתא מיוחדת. מדי פעם כשהייתי ישנה אצלה, היא הייתה קמה בבוקר ומספרת לי שהיא חלמה על בית המקדש. הייתי מבקשת ממנה לתאר מה היא ראתה והיא תיארה לי בהתלהבות לפרטי פרטים איך הוא נראה. היו לה עיניים כחולות גדולות, וכשהיא הייתה מספרת הן היו נהיות ענקיות. היא הייתה פשוט מאושרת. שנים רבות לאחר מכן, כשמכון המקדש התחילו להוציא את ציורי המקדש, עשיתי הצלבות, ומתברר שהיא אמרה דברים נכונים".

החלומות הצבעוניים של סבתה היו לימים אחד היסודות לעיסוק האינטנסיבי של שנהב בנושא המקדש והחיים שהיא מבקשת להפיח סביבו כבר 25 שנה. החל מסדנאות שהיא מעבירה במוסדות ובקהילות, פסטיבלים בנושא המקדש לכל המשפחה, תיאטרון בובות וכתיבת ספרי ילדים, שהאחרון בהם, 'אבן פלא למקדש', ראה אור לאחרונה. על אף שהיא אמא לעשרה ילדים ומורה במשרה מלאה המתגוררת בעיר שדרות, ביקשנו לקיים את הריאיון בירושלים שבין החומות, סמוך ונראה למקום המקדש. ההשראה שהיא מקבלת מהמקום מורגשת היטב לכל אורך השיחה.

לגלות את המקדש בעכו

שנהב (52) נולדה בירושלים וגדלה בקריית ארבע. "עברנו לשם כשהייתי בכיתה ב', כך שהילדות שלי יונקת ממערת המכפלה. חוויית ילדות מצחיקה שאני זוכרת עד היום הייתה כשקנו לי נעלי שבת חדשות. ביקשתי מאבא שלי שיעיר אותי מוקדם בשבת בבוקר וירדנו למערת המכפלה, הראיתי לאבות ולאימהות את הנעליים. ממש ככה גדלנו, בתום ובטוהר. גדלתי על הרבה סיפורי תנ"ך בילדות מאבא ואמא. אבא שלי, ראובן אזולאי, הקים את תלמוד התורה בקריית ארבע ואמא שלי תמיד הייתה עם תנ"ך ביד. ערש הילדות שלנו היה בית המקדש, שאני חיה ונושמת כל הזמן".

בתקופה נעוריה החליטה ממשלת ישראל על פינוי חבל ימית, גירוש תושביו והחרבתו. גם משפחת אזולאי הייתה בין המשפחות הרבות שירדו לחזק. "גדלתי במשפחה שאוהבת מאוד את ארץ ישראל, ועם ישראל מאוד חשוב ויקר לה. במעשים, לא רק בדיבורים. הגאולה הייתה מאוד נוכחת בבית. המעבר מירושלים לקריית ארבע היה אחרי שההורים קנו בית בירושלים, הם החליטו לעבור מסיבות של חינוך ויישוב הארץ".

לאחר שנישאה חנה בגיל צעיר לרב יעקב ישראל שנהב, שהיה בזמנו אברך בישיבת מרכז הרב, הם קבעו את מושבם בקריית ארבע. מבחינתה, הרצון היה להישאר סמוך לאבות ולאימהות עוד שנים רבות, במיוחד אחרי שרכשו דירה בגבעת האבות, אך הדברים התגלגלו קצת אחרת. "חברים של בעלי ממרכז הרב לחצו שנעבור לעכו. אמרתי: קנינו בית, יש לנו ארבעה ילדים לגדל, זה לא רלוונטי בכלל. אבל בסוף הרגשתי שזה כמו 'קול דודי דופק', והתביישנו לסרב להם", היא נזכרת. "הייתה לי חברה שאמרה: קיבלתם את כל הטוב בבתים שגדלתם בהם – זה לא בשביל עצמכם, לכו תיתנו מזה. אחרי מה שהיא אמרה, כבר הרגשתי מאוד לא בנוח להישאר בבית שלי".

כך מצאה את עצמה משפחת שנהב הצעירה מצפינה לעכו והופכת לאחת המשפחות המייסדות של הגרעין התורני בעיר, עוד לפני שהוקמה שם ישיבת ההסדר. באופן מפתיע, דווקא שם התחברה חנה מחדש לנושא המקדש באופן שהבעיר את נשמתה, עד עצם היום הזה. "באחד הימים הגיע אלינו מרצה ממכון המקדש, שהרצה על עבודת הכהן הגדול ביום כיפור. באותו לילה לא נרדמתי מרוב התרגשות. השקופיות שהוא הקרין עם ציורים של בית המקדש עמדו לי כל הלילה מול העיניים. בבוקר, אחרי ששלחתי את הילדים, התקשרתי למכון המקדש כדי לברר אם יש איזושהי השתלמות שהם מציעים לציבור. הם אמרו שלא, אז ביקשתי שתהיה".

במכון המקדש נענו לבקשתה וארגנו את ההשתלמות הראשונה שלהם. "הביאו לנו את הרבנים הכי טובים, עברנו עשרה ימים של עונג צרוף במכון המקדש. למדנו עם הרב ישראל אריאל ועם הרב מקובר. הייתה חוויה מאוד עוצמתית. חזרתי הביתה עם כל האורות האלה ואמרתי: אני רוצה שהילדים שלי יידעו על בית המקדש. עשיתי חפירה רצינית, ולא מצאתי ספרים לילדים על בית המקדש. התקשרתי למכון המקדש והם אמרו שלא ידוע להם שיש כאלה. בסוף פשוט הבנתי שאין שום ספרים לילדים על בית המקדש. נתתי להם לקרוא מהספרים של הגדולים, אבל גם מאלה היו רק ספר אחד או שניים שכבר התבלו. לא הרגשתי שאני מצליחה להעביר להם את החוויה. פתאום נפל לי האסימון: אם אין ספרים על בית המקדש לילדים, אצטרך לעשות זאת בעצמי! בהתחלה ממש נבהלתי - הרגשתי כאילו מפילים עליי משהו נורא מכביד. אני לא סופרת, אני לא יודעת איך עושים את זה, אין לי מושג, אני לא מהתחום".

למרות החששות הכבדים, שנהב יצאה לדרך. "מזל שלא ידעתי מה אני הולכת לעבור", היא מחייכת. "במשך שלוש שנים למדתי על בית המקדש, ורק אז התחלתי לכתוב איזושהי עלילה, שהיה לי די קשה לכתוב אותה. אני בן אדם מאוד רציונלי, התואר הראשון שלי הוא במתמטיקה. היה לי חשוב לעבד את החומרים, לדבר את הנושאים של בית המקדש בשפה של ילדים, כדי שילד שיקרא את הספר יכיר מצוין את בית המקדש. רק אחרי שידעתי בדיוק איזה מידע אני הולכת להעביר ואיך לעשות את זה, רקמנו את העלילה כדי שזה יוכל להיות מונגש לילדים. בהמשך נולד הרעיון שיהיה בספר עמוד מושגים ולצידו העמוד של העלילה. אם הורה שלא יודע כלום על בית המקדש יספר את הספר, והילד ישאל אותו שאלות - זה יהיה נורא מביך. הכנסתי בספר הראשון 32 מושגים, שהם כמו אנציקלופדיה קטנה של בית המקדש".

בהמשך עברה המשפחה למושב בדרום. שם, באחת המדרשות לחוזרות בתשובה שבה לימדה שנהב, היא שיתפה את התלמידות בספר שמתבשל אצלה. אחת הבנות קמה והציעה בפשטות לאייר את הספר. "זה מאוד ריגש אותי, ואמרתי לה: בואי תציירי קודם כול את הדמות של הילד, ונראה איך אנחנו מתקדמים. פחדתי שהיא תיקח את זה למקום שאני לא רוצה. קשה לשחרר יצירה. אחרי שבוע היא חזרה אליי עם הדמות של הילד, וזה היה בדיוק כמו בחלומות. אמרתי לה: תציירי גם את האבא ואת הגדי, ורק אחרי ששלוש הדמויות היו מצוירות העזתי לשחרר את הספר ולתת לה לצייר הכול".

שנה של "ברוגז" עם הספר

כשהספר והאיורים באמתחתה היא עלתה לירושלים וקבעה פגישה במכון המקדש, במטרה שיוציאו לאור את הספר. "הייתי בטוחה שסיימתי את הספר, ובאתי אליהם כל כך שמחה ומאושרת, אבל יצאתי משם כל כך מבואסת", היא משחזרת. "הם אמרו לי: מה פתאום! זה לא אמור להיראות ככה. את בית המקדש מגישים לילדים ברף הכי גבוה. הייתי ממש מאוכזבת. בשבילי זה היה קשה, אבל הם אמרו דברים נכונים. הייתי ממש בתמימות. לא ידעתי שצריך גרפיקאית ושצריך צביעה ממוחשבת.

"במשך שנה הייתי ברוגז עם הספר ואחרי שנה אמרתי לעצמי: שלוש שנים כבר השקעת, נתת את זה לכל הרבנים של המכון. הם כבר העירו לך, וכבר עיבדת את זה – יאללה, בואי תקדישי עוד. בסוף הוצאת הספר לקחה שבע שנים של עבודה. גם עבודת מחקר וגם ללמוד בכלל איך מוציאים ספר – דברים שלא ידעתי בכלל".

מי הוציא אותו לאור בפועל?

"זה גם היה סייעתא דשמיא", קובעת שנהב. "בעלי הלך לבעלים של הוצאת דני ספרים שנמצא קרוב אלינו, והוא האמין בספר. עשינו פשוט חצי-חצי על הוצאת הספר, לקחנו הלוואה מהבנק. בשבילנו זה היה סכום בשמיים, אבל ידעתי שאני חייבת לעשות את זה, שזאת השליחות שלי. ככה גם שכנעתי את הבנקאית לתת לי הלוואה. 'איך 16,000 שקל על ספר?' היא לא הצליחה להבין, ואמרה: 'ואם הספר לא יצליח?' אמרתי לה: 'זאת השליחות שלי, ואני חייבת לעשות אותה. אם את רוצה לעזור לי, תהיה לך את הזכות'. היא קמה מהכיסא בקפיצה והלכה לשכנע את המנהלת. 16 דקות היא עמלה כדי לשכנע אותה, עד שהצליחה. זה היה פשוט מדהים. הרגשתי שהקב"ה פתח לזה את הפתח. ברוך השם הספר נהיה רב מכר בתוך פחות משנה. הדפסנו אלפיים עותקים, אחרי כן עוד אלף, וכן הלאה".

הספר הראשון, 'יואש עולה למקדש', יצא לאור בדיוק לפני 13 שנה. "הבן שלנו חוגג בר מצווה, וזה היה בסוף ההיריון איתו", היא מתמוגגת מהסנכרון בין התאריכים. "אנחנו חוגגים ביחד עם הילדים. בחופשת הלידה של הילדה האחרונה שלנו, העשירית, כתבתי את הספר השני, 'פסח במקדש'. פה כבר התהליך היה הרבה יותר פשוט, כי ידעתי לקראת מה אני הולכת".

אילו תגובות את מקבלת מהורים?

"התגובות שקיבלתי היו כל כך נלהבות", היא מתארת. "לא הייתי בתוך העולם הזה בכלל. באמת לא ידעתי אם הספר טוב או לא. עד היום אנשים שולחים לי סרטונים איך הילד יושב וקורא בספר. איך הילדים רוצים דווקא את הספר הזה. אימהות סיפרו לי שיש ילדים בני שלוש שיודעים את הספר בעל פה, לא האמנתי". אחרי ההצלחה הראשונית שנהב המשיכה הלאה בכתיבה, אבל חששה להוציא לאור. "אחרי הספר השני, כשכבר הבנתי שזה תהליך כל כך קשה, פשוט כתבתי ארבעה ספרים למגירה".

אם ספר הופך לרב מכר, זה לא מכסה את העלות?

"זה מכסה, אבל ההוצאה של 30,000 שקל כדי להוציא ספר באה בבת אחת, לעומת ההכנסות שמגיעות לאט לאט", היא מחדדת. "בסוף זה נבלע בחשבון הבנק. למרות זאת, לכל אורך הדרך אנשים שואלים אותי: מתי יוצא הספר הבא? על מה הספר הבא? מתי ייצאו עוד ספרים? זה עודד אותי. סימן שזאת הדרך הנכונה, ושצריך לעשות את זה ולהשקיע. הבנתי שדלתות לא נפתחות בבום, אלא כל פעם עוד קצת ועוד קצת, ובסוף הדלת נפתחת". כאמור, בימים אלה יצא לאור ספרה השלישי, 'אבן פלא למקדש'.

"מחכים כל השנה לפסטיבל"

לצד הספרים שהוציאה מפיקה שנהב פסטיבל בנושא המקדש לכל המשפחה. "כשעברנו לשדרות ביקשו ממני לעשות פסטיבל לגרעין התורני. שאלתי אותם כמה אנשים בערך יבואו. אמרו: באירוע הכי גדול שהיה בשדרות לקהילה, הגיעו 180 איש. קחי את זה בחשבון, הם אמרו לי, תעשי אירוע ל־120 איש. באינטואיציות שלי, כשאני יודעת כמה אנשים אוהבים את בית המקדש, בניגוד לכל הסטיגמות, הכנתי חומרים ל־220 איש. אבל נתתי להם הצעת מחיר לפי 120, כדי שלא יצחקו עליי".

"ה' סייע בידי שבין הצעת המחיר שנתתי להם ובין האירוע היה פסטיבל מרשים ומושקע של קיימות בפארק עזריאלי - פעם ראשונה שראיתי איך זה אמור להיראות. ואז החלטתי ללכת על פסטיבל בענק, שבכלל מה שתמחרתי אפילו לא שילם את העלויות. הבנתי שזאת ההזדמנות שלי לעשות משהו יוצא דופן, שאין בעולם עדיין. הכנתי עשר סדנאות, כמו למשל סדנת הקטורת – ילדים באים, מקבלים קינמון וציפורן, שהם סממנים אמיתיים מהקטורת, יושבים וכותשים את הקטורת. תוך כדי אומרים איתם ביחד: הדק היטב, היטב הדק. יש גם ריח טוב. זאת גם פעולה מאוד כיפית והילדים פשוט לא רצו לעזוב. פתאום אני רואה אבות שמתגנבים ועושים, וגם אימהות", היא מתארת.

"היו גם סדנאות של לחם הפנים - סדנאות של אפייה שבהן כל ילד מקבל גוש של בצק, והראינו לילדים את הצורה של לחם הפנים, שהיא פנים מול פנים. אנשים יצאו עם שקית של בשמים להבדלה ועם פיתה בצורה של לחם הפנים. היו גם סדנאות של יצירות ואומנות. לכבוד הפסטיבל כתבתי את הסיפור של שער ניקנור וקניתי בובות להצגה. רציתי שכשיבואו הילדים תהיה להם גם שעת סיפור".

בסופו של דבר, לפסטיבל הראשון הגיעו לא פחות מ־220 מאנשי הגרעין. "האנשים היו בהלם, אף פעם לא הצליחו להוציא 220 אנשים מהבית", היא מעידה. "ישר אמרתי להם: זאת מסורת, בשנה הבאה גם יהיה. אבל לשנה הבאה אנחנו מתכוננים ל־300. בגלל החום העבירו את זה למתנ"ס, ההצגה הייתה שם באודיטוריום וכך זה הלך והתמסד". מטבע הדברים, בשנה של הקורונה הפסטיבל לא התקיים. "אנשים אמרו לי שכל השנה הזאת הם חיכו לפסטיבל. בשנה שלאחר מכן כבר התחילו להגיע מכל המקומות שמסביב - מקריית גת, מאשקלון וכדומה. בפעם האחרונה הגיעו 660 איש".

לפני שנתיים הגיעה שנהב למסקנה שחבל שהפסטיבל יהיה נחלתם הבלעדית של תושבי שדרות והחליטה לצאת איתו החוצה. "הגענו לרמת גן ולכוכב השחר. ברמת גן הייתה הצלחה ענקית. באו המון אנשים. זה כל כך הצליח, אבל שנה אחרי זה לא קראו לי ולא הבנתי למה. התברר לי שפשוט הם יצרו פסטיבל מהכוחות המקומיים שלהם. בהתחלה קצת נעלבתי ותהיתי: רגע, איפה אני? אבל במחשבה שנייה הייתי כל כך מאושרת. זה הדבר הכי יפה שיכול לקרות! שהם בעצמם מבינים שעל הפסטיבל הם לא מוותרים, והם עושים את זה בעצמם. בשבילי זה היה מרגש. הייתי מאוד רוצה שאנשים יחוו את החוויה הזאת, שדרך בית המקדש נפתחים לנו המון עולמות פנימיים והמון עושר".

מקדש לא לדוסים בלבד

שנהב היא אמא לעשרה ילדים ומחנכת במשרה מלאה בבית ספר היסודי ראשית בשדרות. היא מתקשה להסביר כיצד היא מצליחה לתמרן בין שלל העיסוקים. "אני עושה מה שביכולתי", היא אומרת בפשטות. "אני לא חושבת על זה. עד שהילדים גדלו לא נגעתי בשום דבר. הייתי בשבילם בבית במאה אחוז. בלילות הייתי כותבת ספרים על חשבון הזמן שלי". מאז שהילדים גדלו היא עוסקת בנושא המקדש בצורה אינטנסיבית יותר. את הסדנאות והצגות הילדים שמרכיבות את הפסטיבל השנתי היא מעבירה בנפרד לאורך כל השנה לפי הביקוש.

בניגוד לספרים הראשונים, שהיו "ספרים לדוסים" כהגדרתה, הספר החדש 'אבן פלא למקדש' מיועד גם לציבור הכללי. "רציתי ספר שיכול להתאים לספריית פיג'מה (ספרים המחולקים בכל גני הילדים, י"א), כי חשוב לי שזה יגיע לכלל ישראל. זה לא מאיים ולא מפחיד. מדובר על הסיפור הידוע של רבי חנינא בן דוסא, שרצה לתרום משהו לבית המקדש ולא היה לו כלום, אז הוא מצא אבן ושייף אותה. זה סיפור פלאי וממש יפה. סיפרתי על הספר לחברה, והיא אמרה שיש להם זוג דודים חשוכי ילדים שנפטרו, והוצאת הספר תהיה הדרך שלהם להנציח אותם. בזכותם הספר יצא לאור".

בית המקדש הוא לא נושא כבד מדי לילדים?

"אני רוצה לספר לך מה בית המקדש עשה לי", היא מבקשת להמחיש כיצד נושא המקדש אינו כבד אלא דווקא מלא עושר ודמיון. "התואר שלי הוא במתמטיקה ובתנ"ך. הייתי מאוד מרובעת ומקובעת. מה שבית המקדש עשה לי זה שפשוט נפתחתי לעולם האומנות, כי בית המקדש הוא כל כך יפה. אני לומדת קורסים והשתלמויות במכללת ספיר, ופתאום נפתחתי לכל העולמות של המוזיקה. תמיד אהבתי מוזיקה, ונפתחתי להתמקצע בזה בגלל בית המקדש. התחלתי להתעניין בכל מיני סוגים של ריחות שהיו בבית המקדש. בית המקדש פתח אצלי צמיחה כל כך גדולה ומרחב כל כך גדול בתוכי, שלא היה לי לפני כן. העיסוק שלי בבית המקדש נתן לי מרחב עצום של שמחה ושל אושר והרבה עולמות עשירים ויפים".

בעידן הזה של הדיגיטל והמדיה - עדיין יש ביקוש לספרים?

שנהב דווקא מברכת על התפתחות המדיה, ומזכירה פרויקטים מרהיבים בתלת ממד שמנגישים את נושא המקדש. לדבריה, אין סתירה בין עולמות הדיגיטל ובין חוויית הספר, וכל אחד מהם יכול למשוך אליו קהלים כדי להתחבר לנושא המקדש. "כל התפתחות כזאת מבחינתי היא מדהימה, והיא מקרבת יותר ויותר. אני בטוחה שכל מי שפועל למען בית המקדש ייטול שכרו. אני יכולה להגיד שה' כבר נותן לי את זה עכשיו. תמיד חשבתי שכשבית המקדש ייבנה, אז אולי ה' ישמח בי. אבל אני ממש מרגישה שזה פותח לי כבר עכשיו חיים אחרים, חיים חדשים, חיים יפים, חיים פי מיליון יותר שמחים ומלאים בתוכן ובעושר ובשמחה. אני רוצה שאת החוויה הזאת אנשים יחוו. וברגע שאתה נוגע בבית המקדש, אתה נוגע בעולמות של תוכן, ביכולת להתקרב ולהתחבר בהמון צורות בהוליסטיות כזאת".

שנהב מבקשת לפרוץ הלאה ולהנגיש את נושא המקדש גם למי שאינם חובשי כיפות. אלא ששם עליה להתגבר על מחסום רעיוני – עבודת הקורבנות. "יש לי חתירה להגיע לציבור הכללי, אבל יש להם פחד מבית המקדש. לא מעט בגלל הקורבנות. אני לא יודעת אם אכן כך יהיה, אבל על פי חזון הצמחונות והשלום של הרב קוק – בעצם העולם יחזור למצב של לפני חטא אדם הראשון, כשהעולם היה צמחוני. נחזור לגן עדן, נעלה אפילו מעל זה. בבית המקדש יש הרבה מנחות. כתוב שלעתיד לבוא כל הקורבנות בטלים ונשארת רק המנחה".

הפתרון מבחינתה הוא לשים את הדגש על המוטיבים המקרבים בבית המקדש, שאינם יוצרים רתיעה מהנושא בציבור הרחב. "כשאנשים רואים בבית המקדש קורבנות, זה מרחיק אותם. לי יש עניין לקרב אנשים לבית המקדש. כשאנשים נרגעים הם פנויים לשמוע דברים אחרים. פתאום הם רואים שיש קטורת ויש מנורה, יש את העיקר של העיקרים שזה ארון הברית, שזה הקשר בינינו ובין הקב"ה ובינינו ובין עצמנו. זה הדבר הכי חשוב".

באופן מפתיע גילתה שנהב כי נושא הקורבנות מרתיע לא רק את הציבור הכללי. "קיבלתי ביקורת על 'יואש עולה למקדש', שהילדים בוכים כשהגדי מת כקורבן. אני שוקלת להוציא מהדורה צמחונית לספר למי שזקוק לכך, בנוסף למהדורה הרגילה", היא אומרת ברצינות. "אני רוצה שהילד יתחבר לבית המקדש בחיבור מלא, בלי חיץ. בלי הרגשה שמשהו באמצע יכאיב לו. הילדים בוכים כי הם נכנסו לתוך החוויה. דווקא בספר יש התבוננות על כל הדבר הזה. יואש חזר עם הרבה מחשבות: למה הגדי צריך לעלות ולמה הגדי צריך למות. לא ברחתי מההתמודדות הזאת, למרות שזה לא היה פשוט. אבל מצד שני, בסוף הילדים בוכים, אז מה עשיתי?"

מה היעד הבא שלך?

"הרבה יעדים", היא מבטיחה. "קודם כול, יש ספר חדש שעומד ממש לפני הדפסה ואני מחפשת לו תורם. הוא מתאר את החוויה של עולי הרגלים שמגיעים וחוששים להשאיר בית מאחור ונקרא 'מלאכים באשקלון'. סיפור תלמודי שמסופר בצורה עכשווית. הוא כבר מתחיל לרוץ כהצגה בתיאטרון בובות. עוד ספר שנמצא כרגע בעריכה ספרותית הוא ספר לילדי כהונה, שמבחינתי המטרה שלו היא לעורר אצלם תהליך בגיל בר מצווה. זה ממש כל מסכת יומא בצורה מדוקדקת וברורה מצד אחד, ומצד שני נתתי את זה לעריכה ספרותית שתהפוך את זה לעלילה מעניינת עם אקשן של בנים. המטרה היא לעורר תנועה של ילדי כהונה, שבעזרת השם, כשזה יקרה, הם יהיו מוכנים".

***