הם מזהירים-מאיימים בפגיעה קשה בכלכלה. הם קוראים לסירוב פקודה על ידי כוחות צה"ל. הם מנסים לחסום כבישים. הם מכריזים על הפיכת מדינת ישראל לדיקטטורה. הם מתכנסים ברחובות, על פי דיווחי המשטרה בחלק מהמקרים, למאות אלפים.
אך למרות התלהבותם למען בית המשפט העליון, המתנגדים לרפורמה במערכת המשפט אינם מתעניינים במיוחד במערכת המשפט הישראלית מינה ובה – כלומר, ברשות שמפרשת ושמיישמת חוקים במסגרת של יישוב סכסוכים ואכיפת החוק. לא מעניין מתנגדי הרפורמה מבסיס החוקי של החלטות בתי המשפט או מידת היותן מקובלות על הציבור. גם אמון הציבור ברשות השופטת כמי שמבררת סכסוכים ללא משוא פנים איננו עניין בעיניהם.
עיקר תרעומתם – כך אומרים הם – הוא חרדה מבית מחוקקים ומממשלה מחוסרי רסן, מ"עריצות הרוב". ובהחלט חשש זו ראוי. נחוץ מישהו שישגיח על העסק, הם אומרים, בפרט ובעיקר עת משתלטת עליו קואליציה ימנית.
לכן רואים הם צורך בגוף מפקח, בגוף חסין מכל השפעה דמוקרטית, שביכולתו להטיל וטו על החלטות כנסת ישראל. אסור לגוף זה, סוברים הם, להיות מורכב מפוליטיקאים נכלוליים ואל לו להיבחר על ידי אלה או הציבור הרחב. לגוף חשוב כזה ייבחר רק מי שנמצא כמה מעלות מעל האדם הממוצע.
במילים אחרות, דורשים בשם הדמוקרטיה לשמור על בית המשפט העליון לא רק כערכאת ערר עליונה, אך גם כגלגול ישראלי של בית הלורדים הבריטי במלוא הודו מהמאה התשע-עשרה, תקופה שבה יחידים בני העילית הבלתי נבחרת היו בוחנים ודוחים חוקים שחוקקה בית הנבחרים.
ואכן בית המשפט העליון עונה על הדרישה הזאת. על אף שאין במדינת ישראל חוקה שהתקבלה בהסכמה רחבה, בית המשפט מפעילה ביקורת על חוקים והחלטות ממשלה. חבריה נבחרים לא על ידי הרשויות הפוליטיות, כי אם על ידי ועדה שבה נבחרי ציבור ונציגיהם מהווים רק מיעוט.
למרבה המזל – בעיני המתנגדים, יורשיהם הפוליטיים של האצילוּת הישראלית של פעם ונציגי העילית של היום – בית המשפט העליון בימינו משקף את האופוזיציה בהרכבו ובהשקפת עולמו. ולמזלם הטוב אף יותר, השופטים והאופוזיציה יחד מסוגלים לשלוט לצמיתות על הרכב בית המשפט.
(כזכור, הוועדה לבחירת שופטים מורכבת משלושה שופטים, שני חברים של לשכת עורכי הדין בישראל, שני חברי כנסת – כולל בדרך כלל אחד מהאופוזיציה – ושני נציגים של הממשלה. השופטים, חברי לשכת עורכי הדין ופוליטיקאים מהשמאל מצביעים יחד.)
ברם, הרפורמה צפויה להוריד את בית המשפט מפסגת הפירמידה הפוליטית, וזאת על ידי מתן רוב לנבחרי ציבור בוועדה לבחירת שופטים, ולפחות בהצעות המקוריות, הענקה לכנסת סמכות סופית, פחות או יותר, בעניין חוקיות של חקיקה, בדומה למה שאירע לבית הלורדים בראשית המאה העשרים.
שלא תתבלבלו, אין פה זלזול בנחיצותם של איזונים ובלמים. אבל בשיטת הממשל הישראלית המפוזרת, יש כבר מספר איזונים, הן לכוחה של הממשלה והן לכנסת – על אחת כמה וכמה כשאלה נשלטות על ידי הימין. מרוכז כוח משמעותי בידי גורמים א-דמוקרטיים שונים במערכת שמסיבות שונות נוטים, בדומה לבית המשפט העליון, לשקף את עמדות השמאל. בין אלה נמנים הנשיא, היועמ"ש לממשלה והיועמ"שים במשרדי הממשלה השונים, המפכ"ל, הרמטכ"ל ובמקרים רבים אף הביורוקרטיה הממשלתית.
באותה זמן אין לראש הממשלה סמכות להתערב באופן ישיר במשרדים השונים (כמו שיש לדוגמה, לנשיא ארה"ב). השליטה נמצאת בידי הממשלה ולא בידיו שלו. הממשלה עצמה שולטת רק אם יש לה בפועל האמון של רוב מוחלט של חברי הכנסת – דבר שחסר לעתים קרובות, כשאורך הממשלה הממוצע הוא כשנתיים. וכפועל יוצא של ריבוי המפלגות, משמעת קואליציונית גם עלול להיות קשה להשגה.
אומנם אין להתעלם מהיתכנותן של החלטות גרועות ואך מזעזעות. במערכת הפוליטית הישראלית ישנם פגמים קשים שמשאירים בהחלט מקום לתמרון פסול. ובכל זאת, הכוח שמחזיק ושמפעיל בית המשפט העליון, בלי כל יסוד ישיר או עקיף בהסכמת הציבור ונבחריו, איננו כי אם ביטוי לשליטה הגסה של המיעוט ברוב במשך תולדות האנושות לדורותיה.
שליטה כזאת מקולסת לא אחת בפי אנשים מבריקים לאורך היסטוריה. אך במקרה הטוב ובצורתו הכי נדיבה, מדובר בכוח שגוזל מבני אדם את האפשרות להשתתפות הוגנת ושווה בגורל חייהם ומדינתם. יתר על כן, נעדרת ממנה כשירות ציבורית, מרכיב חיוני לקיימה. רק נתאר לעצמנו את הרגשות שהייתה האופוזיציה חשה אילו ראתה בראי בית המשפט העליון לא את בבואתה שלה, אבל את זאת של הקואליציה הימנית.
בחשש מעריצות הרוב בישראל ניתן לראות הצדקה להוספת איזונים ובלמים ראויים, כגון שיטה פרלמנטרית דו-ביתית, הפרדה משמעותית יותר בין הרשות המבצעת למחוקקת או בחירת חברי כנסת לפי מחוזות, דבר שעשוי להביא לחלוקת כוח שוויונית יותר בתוך הכנסת. אבל אין פה צידוק הולם להמשך קיומו של בית לורדים בלתי דמוקרטי בסגנון בריטניה בת המאה התשע-עשרה.
הכותב הוא עו"ד וחבר מרכז הליכוד