עם ראש ישיבת ההסדר בדימונה, הרב דוד תורג'מן, שבנו לקרב הקשה בסולטן יעקב בו לחם, קרב הנחשב לאחד הקשים במבצע שלום הגליל, מלחמת לבנון הראשונה.
"יום הזיכרון עבורנו הוא כל השנה", פותח הרב תורג'מן ואומר בטרם הוא מספר את סיפור הקרב אליו נשלח הישר מספסלי בית המדרש בישיבת הכותל: "נכנסנו לאירוע מתגלגל שהופך למבצע שלום הגליל, ומבחינתנו הטנקיסטים זה לא אומר הרבה. אנחנו מבצעים פקודות בין אם מדובר במבצע ובין אם במלחמה".
"היינו תלמידים בשיעור ה'. למדתי בישיבת הכותל ואני זוכר את השורה בגמרא שממנה הקימו אותי בשעה עשר בלילה מבית המדרש. שמענו את הסיסמא שלנו ברדיו. הלכתי לקבל את ברכת הדרך ממורי ורבי הרב אביגדור נבנצל", מספר הרב תורג'מן ומוסיף כי "עד הפגז הראשון שיורים עליך אתה לא מבין שאתה במלחמה", והפגז הזה, הפגז הראשון הגיע בתוך כמה שעות מרגע המעבר את הגבול הצפוני.
"גויסנו ביום ראשון עם תחילת המלחמה, ומבחינתנו ביום שישי המלחמה כבר הסתיימה כי כבר לא היו לנו טנקים לעבוד איתם. המלחמה נמשכה אמנם בכל הגזרות והייתה קשה, אבל אנחנו כבר היינו חבולים בגוף ונפש".
בדבריו מציין הרב תורג'מן את הקשר שנוצר מאז המלחמה ועד היום בין הלוחמים דאז לבין משפחות החללים, קשר של התייחסות בין אם ביום נפילתם ובין אם בשמחות ואירועים של בני המשפחות שמזמינים ומוזמנים אליהן. באחרונה, הוא מוסיף, אחד החברים הקים קבוצת וו'טסאפ לחיילי הגדוד ובה מתעדכנים החיילים ההם בקורותיהם ובקורות בני המשפחות.
"כנראה לנפש לוקח זמן להתרפא ובסוף היא לא מתרפאת", אומר הרב תורג'מן ומציין את דבריו של הרב הדרי על קביעתו של הרמב"ם הרואה במעשה העקדה את הרגע בו הוטבעה בעם ישראל מידת מסירות הנפש. על כך ציין הרב הדרי שיצחק לא נעקד בסופו של יום ועם זאת הוטבע בגן הלאומי של עם ישראל החותם של מסירות הנפש והיציאה למלחמה היא הגילוי של התכונה הזו. "כל חייל שעומד בפנים בפנים הוא מוכן למסור את נפשו למען האומה. זה דבר שהוא בלתי יאומן. יש מי שנעקדו על קידוש ה' ויש מי שחזרו להמשיך את החיים וזה אתגר לא פשוט, יש מי שמתמודדים ויש מי שקיבלו את זה קשה יותר. היינו בחורים צעירים וכשחזרנו לישיבה אי אפשר לתאר במילים את קבלת הפנים הנפשית והפסיכולוגית שבה קיבלו אותנו רבני הישיבה והרב הדרי. ההעצמה שקיבלנו היא הטיפול הפסיכולוגי הטוב ביותר שאני יכול לדמיין", אומר הרב תורג'מן.
"כל מה שלמדנו חמש שנים התנקז לאותו יום שישי מר ונמהר. באחת וחצי בצהרים נכנסה הפסקת האש לתוקפה. הטנק שלנו נפגע תוך כדי הקרב ונאלצנו לנטוש אותו. לא היה לנו ניסיון מלחמתי ולכן לא וידאנו שמכשיר הקשר הנייד תקין ואכן הוא לא היה תקין, כך שנותרנו לבד בשטח בלי יכולת להודיע למישהו שנותרנו בשטח. כשהאיר הבוקר ראו את הטנק שלנו שרוף ולא ציפו לחזרתנו בשלום".
בשעות הללו, מספר הרב תורג'מן, "נשארנו בשטח מאחורי סלע. התחלקנו בהמשך לשניים שניים ונכנסנו לכוכים, הסורים גילו אותנו וירו לעברנו. הם ירו צרורות ואף אחד לא נפגע. אחד החברים אמר שמי שהציל אותנו עד עכשיו כנראה לא רוצה שנמות. ירו עלינו ולא קיבלנו שום שריטה. ברור שיש מי שמנהל את העולם ומי יבוא בסוד ה'".
הרב תורג'מן רואה בהכנה האמונית בשנות הלימוד בישיבה כבעלת משמעות דרמטית להתמודדות עם שדה הקרב עצמו. "שיעורי האמונה של הישיבה, מה שאנחנו עסוקים בו כל השנה, זו ההכנה היותר גדולה ויותר חשובה", הוא אומר ולזאת מוסיף אלמנט חשוב נוסף אותו הוא מעביר בשיחות אליהן הוא מוזמן מול חיילים ומפקדים: "אני אומר להם שאין תחליף לתרגולות ולמקצועיות, וגם אם נראה שהמפקד נודניק ומטרטר עם עוד תרגולת ועוד תרגולת אין לזה תחליף".
את השמירה על זכר הנופלים ושמירת הקשר עם השמחות מתאר הרב תורגמן כמקור כוח ותעצומות למהלך השנה כולה. "המשפחות לא יודעות כמה כוח הן נותנות לנו כשאנחנו נפגשים בתאריך הציון ובשמחות שאנחנו מוזמנים ומזמינים אליהם".
על כך אנחנו שואלים אם לא ליוותה אותם מחשבה שמא דווקא הקשר עם בני המשפחות השכולות הוא שמחזק בהם את תחושת היגון ומעצים את תחושת השכול תוך ההשוואה למקום שאליו הגיעו ובו מתקדמים מי ששבו מהקרב לעומת יקיריהם שנפלו. הרב תורג'מן מספר כי תחושה שכזו הייתה לו רק בתוך השלושים לנפילת החברים. הוא עשה את הדרך לחיפה לבית משפחת אחד מחבריו הנופלים, הגיע לדלת הבית ושב לאחור. מאז אותו יום לא שבו המחשבות הללו ובמשך ארבעים שנה הקשר נשמר והקבלה אותו ואת חבריו היא במאור פנים ובלבביות של קשר שעובר לילדיו שלו ולילדי משפחות הנופלים. "המחשבות הללו הן מאיתם והלאה", קובע הרב תורג'מן. "הקושי קיים והוא מתמיד ויומיומי, אבל אצל אנשי אמונה ההתגברות בלתי ניתנת להסבר, אבל הלב מרגיש".
