שירותו הצבאי של עדו זולדן ה"יד היה גדוש בפעילות מבצעית מורכבת ולקח חלק בשורה של אירועים ביטחוניים. בכולם הוא פעל בגבורה תוך דבקות במטרה, ולא פעם הנהיג אחריו בטבעיות את חבריו לצוות ב'עורב' גולני.
עבורם, הפיגוע שהתרחש ארבע שנים לאחר השחרור, בו עדו נורה למוות מרכב חולף על ידי שוטרים פלסטיניים בכבישי השומרון, הוא חוליה נוספת בשרשרת במאבק על הארץ והמדינה שהוא כל כך אהב ולחם למענה.
מיזם "בעוז רוחם" מבית 'זהות', איגוד המרכזים לזהות יהודית, הוא מפגש ישראלי דרך דמויות מופת שמתקיים כל שנה בסמוך לאירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, מביא השנה את סיפורו של עדו זולדן.
דרך סיפור גבורתו יוצאת הדופן, שהסתער על מחבלים בסמטאות ג'נין ובאירועים בטחונים אחרים, עולה דמותו המיוחדת שרוח האחדות וההקרבה היו שזורות בחייו שראוי להזכיר וללמוד מהן.
עדו גדל בקדומים וכנער הוא הדריך בתנועת 'בני עקיבא' בסניף עולים ביישוב בארותיים. הוא התנדב במשך כמה שנים וקיבל על כך את פרס נשיא המדינה, מענק של 1,000 שקלים אותם הוא תרם לטובת אירגון טיול לחניכים. עדו התגייס לחטיבת גולני ולאחר שעבר את גיבוש הסיירות הוא החל את הטירונות ביחידת "עורב". הרכב החיילים ביחידה, רובם חילונים, לא בדיוק היה זהה לרקע ממנו הגיע עדו, יישוב בשומרון.
המראה החיצוני הבולט שלו, אדם גבוה וחזק כשפאותיו המסולסלות צונחות על לחייו, גרם לכמה מהם להרים גבה בשבועות הראשונים. "גדלתי בקרית ביאליק בסביבה מאוד הומוגנית", מתאר חברו לצוות רפאל שיין, "ולא ראיתי אף פעם בחור כמו עדו שתהיתי לעצמי 'איך אני אסתר איתו'? הוא היה שונה מאיתנו לגמרי".
עם הזמן חבריו נדבקו בעליזות וההתמדה שאפיינה את עדו וגם לפאות שזיכו אותו בכינוי "קוני" על משקל הדמות מהמחזמר "שני קוני למל". "היינו ימים שלמים בשטח ומרחנו את עצמנו בצבעי הסוואה" נזכר שיין נזכר בשבוע השדאות הראשון. "ורק קוני פשוט שפך את המים מהמימייה שלו על החול ומרח את עצמו בבוץ". חבריו של עדו מספרים שמעולם הוא לא עיגל פינות ולמרות השוני בינו לבינם הם העריכו אותו מאוד ואף הושפעו ממנו בצורת הדיבור ובשירים שליוו אותם.
מפקדו, אמיר בן שטרית, קיבל את הפיקוד על הצוות כשהם היו בשלבים ההתחלתיים של מסלול ההכשרה. "ביום הראשון, עוד לפני שהם ידעו שאני הולך לקבל אותם, הסתכלתי עליהם מהצד ועדודי יישר בלט לי בעיין. הוא בלט מעל כולם במראה החיצוני שלו, אדם חזק ושרירי עם גוף משולש שלא היה אפשר לפספס אותו. היה לי פלאש לשמשון הגיבור דמות תנכי"ית, אדם מרשים, מבלי לדעת אז עד כמה הוא גיבור גם ברוח שלו".
לאורך שלבי המסלול המפרך עדו אף פעם לא ויתר לעצמו, התמיד והצטיין בכל פרמטר, אבל תמיד עיניו היו נשואות גם לחברים להם היה יותר קשה. "היו כמה חיילים שוויתרו לעצמם במהלך המסלול ובסופו של דבר החלטתי להדיח אותם על העניין הזה", מציין מפקדו לשעבר. "היחיד שקם והיה תופס אותי בלילה לשיחות אישיות היה עדודי. שאמר לי שמגיע לתת להם צ'אנס אפילו שהם ויתרו לעצמם. הוא שמר עליהם".
בעיצומה של האינתיפאדה השנייה ספגה המדינה שורת פיגועים רצחניים ברחבי הארץ. הפיגוע במלון פארק בליל הסדר במרץ 2002 נתן את האות לפתוח במצבע "חומת מגן", במטרה לפגוע בתשתיות הטרור בלב הערים הפלסטיניות. יום למחרת הפיגוע, עדו וצוותו נקראו למבצע הרחב היקף ונכנסו למחנות הפליטים ולשכונות הטרור. "הגענו בדיוק כשהתחיל כל הבלאגן בשטחים, ודילגנו מעיר לעיר ומלחימה ללחימה", נזכר שיין. ""נתקלנו בחוליות מחבלים מטווח אפס וממש ראינו להם את הלבן שבעיניים". עדו היה הנגביסט חוד של הצוות ולכן הוא צעד ראשון בכוח כמקלען עוצמתי ובעל יכולות ניווט ברמות הגבוהות ביותר.
ג'נין הייתה העיר הראשונה בה הצוות של עדו פעל, ונחשבת לאחד מקני הצרעות המסוכנים והאלימים ביותר ברחבי הגדה. "אפילו שוטרים פלסטינים כמעט ולא נכנסו לשם, וכל מי שרק התקרב – טבחו בו", מתאר בן שטרית. במהלך קרבות היריות בסמטאות העיר, נהרג אחד החיילים ביחידה ונקלעו לסיר לחץ באחד הבתים במאמץ לבצע פעולות החייאה וחילוץ. "הם הבינו שאנחנו נמצאים שם וסגרו עלינו מכל הכיוונים. לא נתנו לו לצאת מהבית", הוא משחזר.
"באותם רגעים אתה מרגיש שאתה מרוסק ובמצים כאלה אתה מחפש משהו שייתן לך דרייב, בטח בתור מפקד שהרגע נהרג לו חייל מהכוח. אני זוכר שראיתי את עדו עם מין איזה חצי חיוך ואחד מהצוות אמר: 'יאללה, בוא נראה להם מה זה עורב גולני'! עדודי פשוט לקח את הנגב, יצא החוצה והסתער בנחישות וכולנו אחריו. ככה יצאנו מתוך הסיטואציה הזאת שהייתה מאוד קשה ומורכבת" הוא מתאר ברגש. "לא ראיתי כזה דבר" קובע שיין. "כמו לוחם תנ"כי ללא גרם של פחד. מכל מה שחווינו במהלך השירות, הדקות שבהם עדודי נלחם כמו גיבור זהו הרגע שאני זוכר הכי חזק".
שיין: "ידענו שאם סיימנו מסלול ביחידה הזאת – זה אומר שהיינו חזקים. מי שחזק נשאר, מי שחלש הועזב או עזב". עדודי בלט בצורה יוצאת דופן, הוא לא ראה קושי כמו שאנשים אחרים בסביבה שלו ראו קושי. הוא פשוט התנהג כמו מנהיג וכמו מישהו שבא לאחד בכל סיטואציה. הוא באמת היה בן אדם טהור".
חברי הצוות השתחררו מהשירות בשנת 2003 ועדו הקפיד לשמור על קשר עם כל אחד מהם בשנים שאחרי הצבא, עד למותו. "תמיד הוא התקשר לשאול מה קורה איתנו, תמיד התעניין והשתדל". מספר שיין. "זה לא היה משנה עבורו שאני חילוני ותל-אביבי והוא בכלל גר בשומרון ולומד בישיבה כל היום. היינו מגיעים אליו ונפגשים כולם יחד, רחוק מאוד מאיך שראיתי אותו ביום הראשון לטירונות. הוא שונה ממני מאוד אבל זה לא משנה את העובדה שהוא אח שלי בדם".
עדו סיים את שירותו הצבאי כקצין ולאחר שחרורו התחיל לעסוק בבניין. הוא הקפיד על עבודה עברית וראה בה ערך עליון כשהבוץ של אדמת הארץ והטיט של הבנייה נחשבו בעיניו כקישוט של ממש. הוא חרש ברגליו את מסלולי הטיול המוכרים וגם הנידחים ביותר, לצד בניית בתים חדשים בהתיישבות העברית. במהלך נסיעה לילית שגרתית בכבישי השומרון שבה חזר מעוד לימוד בחברותא, רכב ובו מחבלים ערבים עקף אותו ביציאה מהכפר פונדוק, וארבע יריות שנורו לעברו הביאו אל קיצם חיים קצרים, אך עשירים בתוכן ובחלוציות.
גבורתו ועוז הרוח של עדו היו מאוד נוכחים בחיי חבריו לצוות שעבורם מוות של דמות עוצמתית כל כך הוא דבר בלתי נתפס. "זה לא הגיוני שעדו נהרג, זה לעולם לא יתחבר לי" בן שטרית מנסה לתאר את עוצמת הכאב. "אני רוצה לראות את שלושת השוטרים הפלסטיניים באים מולו לקרב פנים מול פנים, אבל כשהוא מודע לזה שהם באים. לא כשהם מגיעים ברכב והוא מגיע מאיזה הר... נראה אותם יוצאים מזה איכשהו בדרך אחרת. זה שמשון הגיבור הרי, אי אפשר לעשות לו דבר כזה". בלילה שלפני המוות של עדו בתאריך 19.11.2007, מפקדו חלם עליו.
בן שטרית: "חלמתי שאני נמצא על במה ויש מלא אנשים בקהל ופתאום אני רואה את עדו. תוך כדי החלום צעקתי לעברו שיגיע לכיווני 'עדו בוא! בוא! קוני, בוא!' ומתוך כל האנשים הוא מתקרב אליי עם ההילה שלו, תרתי משמע. ביום שהוא נהרג לדעתי נפל דבר בעם ישראל. הגענו ללוויה שלו יחד עם המוני אנשים, וכולנו עמדנו מחובקים אחד בשני בשורה עם ראש מורכן. כשהרמתי את הראש זיהיתי את החריץ שהיה בתוך הקהל ואת עדודי מורד אל הקבר. האסימון נפל וישר עלה בי החלום עליו מהלילה. זה היה הרגע שהכה בי ואני חושב שאם לא הייתי מחזיק באותו רגע בשני חבר'ה מהצוות שלי הייתי נופל במקום".
רפאל שיין רואה באובדן של חברו הקרוב מוות צבאי לכל דבר. "אני לא מסתכל על זה כאילו הוא נהרג בפיגוע, מבחינתי עדו נהרג בשירות כי היינו בסוג של מעגל דמים. כל מה שעברנו בסדיר לא נגמר שם אלא המשיך מאז. הוא נהרג במקום ששירתנו בו, ליד שכם, והרצח שלו על ידי שוטרים פלסטיניים מחדד עוד את התחושה האישית שלי שמדובר באירוע צבאי לגמרי למרות שזה מוגדר 'פעולת איבה"".
"עדודי הוא גיבור ישראל בשבילי ובשביל כל מי שהכיר אותו", מדגיש בן שטרית. "הייתה בו אהבת הארץ, אהבת האדם באשר הוא אדם דבקה בו, והייתה לו את צדקת הדרך וההליכה אחרי מה שהוא מאמין בו. היא מעולם לא פגעה באף אחד, להפך, הייתה בו את הרוח שמאחדת ורק גורמת לשני הצדדים להיראות טוב בעיני כל צד בנפרד. כשאני חושב על הקרע שקיים היום בעם, אני יודע שאם עדו היה פה הוא היה מאחד אותנו הרבה יותר. הלוואי שכולם היו אנשים כאלה" הוא מקווה.
דמותו המופתית של עדו מלווה גם את שיין בנקודות ציון רבות במהלך חיי היום-יום והשגרה. "לקחתי מעדודי כמה דברים שלא היו חלק ממני לפני כן, או שהיו אצלי אבל התחדדו. גם בעבודה וגם בחיי המשפחה אני מסתכל הרבה פעמים על הסיטואציה שאני נתון בה ומהרהר מה עדו היה חושב? איך הוא היה נוהג? ממנו למדתי שאין כזה דבר לוותר לעצמך, תנסה תמיד להגיע למקסימום בכל דבר שאתה עושה".
לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה בימים האחרונים יצא השבוע לדרך מיזם "בעוז רוחם" בהובלת 'זהות-איגוד המרכזים לזהות יהודית', משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות, האגף לתרבות יהודית ותנועת בשביל הנופלים.
במסגרת המיזם יתקיימו מאות מיזמים, תוכניות ופעילויות תוכן חווייתיות חינם ללא עלות במאות בתי ספר יסודי, חטיבות ביניים ותיכוניים ממלכתיים, לצד סיורים באתרי מורשת קרב ומגוון טקסים ברשויות מקומיות ויישובים שונים ברחבי הארץ.
מנכ"ל ארגון זהות אלי ליפשיץ אומר: "אנו גאים על הזכות להיות שותפים באירועי 'בעוז רוחם' ברחבי הארץ שמדגישים את המאחד והמשותף ומעניקים לנו כוח, עוצמה ואמונה. המפגש המיוחד של מאות אלפי תלמידים בישראל עם דמויות של נופלים ומפעלי הנצחה שהוקמו לזכרם, לוקח את התלמידים למקום ערכי של עשיה ונתינה למען החברה. הנגשת ימי הזיכרון באופן שמותאם לילדי היסודי, מאפשרת לילדים להיחשף ולגעת בסוגיות השכול בצורה מבוקרת ששומרת מחד על הנפש הצעירה ומאידך מאפשרת להיחשף לערכים של עשייה ונתינה למען החברה- זהו עוד תחום בו 'זהות' מובילה את התחום הערכי במערכת החינוך בישראל. הזיכרון של אלו שמסרו את נפשם על הקמת המדינה הם אלו שמאפשרים לנו להתחבר למקורות ולשורשים ולהיות חלק מהשרשרת של העם היהודי. אנו מאמינים שבעוז רוחם הוא הבסיס להווייתנו פה במדינת ישראל".
השרה אורית סטרוק מוסיפה: "כשרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, ראיתי זכות וחובה קדושה לרתום את המשרד ולחבר אותו למיזמים המחזקים ומרימי-הרוח האלה, של "בשביל הנופלים" ושל "זהות" איגוד המרכזים לזהות יהודית", מיזמים המחברים את עם ישראל אל גיבוריו, אל ארצו, אל עצמו. בשבוע זה, נזקוף בגאוה את ראשנו הלאומי, ונזכור את האהבה, את הנחישות, ואת הגבורה של אלה שנפלו למען הקמת מדינת ישראל, למען בטחונה, למען עם ישראל וארץ ישראל. לצד ימי הזכרון, ימים של צער על האובדן היקר של נופלינו היקרים, פותחו בשנים האחרונות מספר מיזמים לאומיים שמטרתם להוביל אותנו אל הזיכרון הלאומי המרומם, זיכרון שמאפשר לנו להתחבר לרוח הגדולה של התקופה המופלאה בה זכינו להיוולד, לזכור את הערכים הגדולים אשר בשבילם נפלו גיבורנו ולצאת חזקים וערכיים יותר מיום הזיכרון".