קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי – שיעורים על שיעורים, חידושי תורה וחידודים נדרשו בבתי המדרש, ישיבות ומכינות הקדם צבאיות על דפיקות הדוד בדלת, על קריאותיו של בורא עולם על כפות המנעול לעורר את כנסת ישראל.
פעם אחר פעם קוראים אנו על ההחמצה הגדולה, על העצלנות של "אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר" מה- לקום, להתאמץ וללבוש שוב את כותונת הפסים היפה, המונחת על הכיסא בחדר השינה? "פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי--אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה"
ימים ייחודים אלו, ימים של קדושת הימים הנוראים של הציונות. ימים הנפתחים ביום השואה בואך יום הזיכרון, ובעת שקיעת חמה כבשמחה של שעת תפילת נעילה, נכנסים אנו לשמחת החג של יום העצמאות. ימים אלו דורשים מאיתנו חשבון נפש, ביום חגה ה-75 של מדינת ישראל. האם שוב איננו שומעים את קריאותיו ודפיקותיו של הדוד? שוב מניחים אנו את כותונת הפסים להיקרע ולהתבלות על הכיסא? שוב אדישים אנו ואין יוצאים אנו מהתנומה של 'אני ישנה'?
פעמים רבות ראינו את יופייה של כותונת הפסים על כל הדרה ובצבעיה - בלויה ומושחתת. האם שוב בעת חזרתנו להתיישב בארצנו, יקרה לנו, מה שקרה ליעקב אבינו "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" - "בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, קָפַץ עָלָיו רָגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף (רש"י) – במאבק בין אחים, פעמים רבות בעבר, קרענו בעצמנו את כותונת הפסים שהתבוססה דורות על דורות בדם.
שומע אני בכאב את חבריי היקרים מדברים בקולות של ממלכת יהודה וישראל, קורא אני בצער ויגון את אלו שכותבים "מאבק בין מי שיש לו אלוקים לבין מי שאין לו". רואה אני פשקוולים של ראשי מוסדות וראשי מכינות הקוראים לצאת למאבק ולהפגנות. לצאת דווקא בימים המועדים לפורענות, דווקא בימי ספירת העומר, בימים שמתאבלים אנו על תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. מוסדות שחרטו על דגלם את חזון "הציונות הדתית" של חיי שליחות למען אחדות ישראל, במטרה להיות
הגשר המאחד והמשלב את כל חלקי החברה הישראלית בתעשייה, בצבא ובתקשורת. במקום הדבר המאחד הפכו הם לעוד מגזר ובעצם לגזירה חדשה. גזרו וגידרו עצמם בתוך צבע נפרד בכותונת הפסים לעוד גדה מרוחקת בנהר, שצריך לנסות לבנות לה גשר.
במקום עצרת תפילה וזעקה בימי ספירה, במקום זעקה על שיח אלים, במקום לעצור את החוטים הנפרמים לנגד עינינו מכותנת הפסים, במקום לעצור ולמצוא את הדרך לשבת לדבר ולנסות להגיע להסכמה רחבה בבית הנשיא, יחתמו על הפשקוולים לשלוט ולחזק את החקיקה. נראה שעצת הילדים של רחבעם, שהיה אמור להרחיב את העם אחרי שלמה, מנצחת היא בשיח "אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" עשיתם לנו כך בעבר עכשיו אנחנו מחזירים. ממתי מתקנים הבל בהבל?
אנו נמצאים בעת רצון, בעת שהדוד דופק על כפות המנעול. הדוד מנער את שער הבית, קורא לכולנו קומו, התעוררו. קומו לשמור על כותנת הפסים המלאה במרבד יפה של צבעים, שבו עם אחיכם עשו חשבון נפש ואל תישארו בד' אמותיכם, אל תהיו הצודקים. פתחו בקריאה גדולה את הדלת להדברות.
חייבים אנו לחזור בתשובה לייחודיות ולשליחות דווקא בעת כשיש קולות ששים אלי קרב, קולות של מחלוקת המנסים שוב ושוב, בלי ללמוד את הלקח, לקרוע ולפרום את כותונת הפסים הצבעונית של יוסף והחברה הישראלית.
מול אותם קולות - בשקט, בצניעות, בהכלה ובלי שיפוטיות, צריכים אנו לקרוא לתלמידנו ולנוער להיות חוט התפירה המאחד והמחבר אל יריעות הצבעים. להיות המחט שבקצה החוט החודרת לבבות, עוקצת, מעט כואבת וקצת מדממת. יוצאת בלולאה של חיבור בלתי נראה עוברת אט אט ללב השני ומחברת בין הלבבות, בין אחים.
חייבים לחפש את החוט של החסד והנתינה המאחד ושומר על הכותונת הצבעונית של מגוון הצבעים בחברה הישראלית. חוט של חסד הנלחם באלו שמנסים להעביר שוב את אש המחלוקת והשנאה. לחזור להיות הדבק המאחד ולא עוד יריעה או פס צבעוני חזק ובולט בכותנת הפסים שח"ו לא תפרם שוב לנגד עינינו.
בתפילה שבעת הזו רבניה של "הציונות הדתית" לא יישארו במיטה ונפספס בדורנו שוב את הזדמנות ליצירת הידברות כי תמיד נוח להישאר בפוזיציה של "פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי--אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה"
בתפילה לבורא עולם שייתן שלום בארץ ובעיקר שנזכה ביום העצמאות השבעים וחמש "הָרַחֲמָן הוּא יִתֵּן שָׁלום בֵּינֵינוּ":