על האש

הסיפור הזה עלה בדעתי ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שעתיים לפני כניסת יום העצמאות, אבל בעיניי יום העצמאות לא נגמר, הוא ממשיך עד יום ירושלים, אולי עד שבועות, ובעצם יום העצמאות הוא סתם תירוץ לסיפור שלנו בימים האלה. אז הנה, ברשותכם.

***

בכל שנה הגענו ליום ההולדת של אמא בכיף, חתיכת אירוע הרמנו לה. מה שמגיע, מגיע. תמיד זה מתחלק אצלה לשניים: החלק הכבד והחלק הטעים. בכבד יש לה את הקטע הזה שהיא עומדת מול כולנו, האחים, ונואמת בפאתוס על זה שהיא בכלל נס מהלך, שאף רופא לא נתן לה צ'אנס, שאפילו לא קיבלה ברכות מרבנים. "למה מה היה עוזר לך רבנים?" איציק אחי הבכור לא היה מתאפק, ואחי עמרם מסמן לו עם האצבע שעוד מילה על רבנים הוא קם והולך. הוא, בכלל קראו לו עומרי כשנולד, אבל בשנים האחרונות כל הזמן הוא מתחזק. אחר כך אמא מקריאה שמות של כאלה שבזכותם, ולזכרם, וציוו במותם, ורפי נושך ת'שפתיים. הוא היה שם, אולי קצת נשאר שם, וככה היה קרוב להיכנס לרשימה. כולם שומעים את השמות ונזכרים בסיפורים, וזבולון יורד על יששכר: "חבר אחד בתוך הרשימה אין לך אתה, אה?" יששכר אומר לו: "תרגיע, אמא פה גם בזכותי. אבל עזוב, איך תבין?". "אין פה מה להבין", אומר איציק ואמא רק ממשיכה להקריא ולהקריא. יותר מעשרים וארבעה אלף, כבר קשה לראות את הפנים שלה מתקמטות כשהיא נזכרת.

משנה לשנה היא נעשית רגשנית יותר, כי גם אחרי שבאה לעולם זה לא נגמר. כמה קשיים עברה בדרך וכמה מרורים אכלה ואוכלת, וביום הולדתה התשע־עשרה כבר הייתה בטוחה שזהו, כאן זה נגמר, לעשרים היא כבר לא תגיע. אבל כמו גדולה היא הגיעה. "גדולה מדי", לוחשת שולי, וציון מתרגז: "זאתי, לא טוב לה אמא גדולה. לא טוב לה אמא בכלל". ושולי אומרת לו: "טוב לי אמא טובה, קטנה וטובה. סבבה?" ואמא ממשיכה, כאילו לא שומעת. לא הכול צריך לשמוע, בגילה היא כבר יודעת.

כשהיא מסיימת עומדים בשקט. אמא אומרת שככה יוצא מאיתנו הכי טוב, כשאנחנו קצת שותקים ביחד. ואחר כך סוף סוף מגיע החלק הטעים. איציק ורפי, יששכר וזבולון, עמרם וסיוון, שולי ואני, נותנים לאוכל לפייס בינינו. רק אחותי הקטנה שרית לא נוגעת. טבעונית. מתחילים לשיר, להיזכר בקטעים מהילדות. נזכרים בבדיחות של פעם. מצחיק שזה הצחיק אותנו אז, כשהיינו קטנים. שמים מוזיקה טובה מכל השנים, ובסוף תמיד אומרים לאמא: "יא אללה שלך, מה היינו עושים בלעדייך? איזו משפחה סידרת לנו את".

ואבא?

אבא זה סיפור לא פתור.

שולי אומרת שאין לנו אבא. איציק אומר מה אכפת לי יש או אין, אם זה לא מדבר כמו אבא, ולא דואג לך כמו אבא, ולא מתקשר איתך כמו אבא, אז יש או אין, זה כבר לא מעניין. עמרם אומר להם: אז מאיפה באנו אנחנו, תגידו, יש ילדים רק מאמא? סיוון אומרת שלא צריך אבא בשביל ילדים, וככה יותר טוב, כי אין מריבות בין ההורים. רפי, עוד לא ירד ממנו הפרצוף העצוב מהחלק הכבד, מתעקש שאבא בכלל הוא שארגן את כל המסיבה ושלא נהיה כפויי טובה. "נראה לך שאבא היה הורג תרנגולות בשביל לחגוג לאמא?" לשרית זה לא נראה. אבל לפני שכל הביחד ייגמר על האש, אמא מוציאה מתוקים ושתייה חמה. ככה זה אצלנו כל שנה, עקיצות, ויכוחים, ירידות, ולאמא זה עולה בבריאות, אבל מה? יש תמונה משפחתית בסוף. אחים או לא?

אבל השנה בלגן. אמא בת שבעים וחמש. הלב לא משהו, ואת המסיבה התחלנו להחריב כבר הרבה קודם, בווטסאפ המשפחתי. איציק כתב שעמרם יושב לאמא על האוזן ומחליט בשבילה הכול. כבר אין אחים, כבר אין כללים, יש רק עמרם ועמרם. עמרם החזיר לו שדי, נגמרו הימים ששמים אותו בחדר הכי קטן עם הקיר של הטפט המקולף ומחליטים עליו. נכון, הוא לא היה כאן בהתחלה. אז מה? זו גם אמא שלו. עכשיו כולם יידעו שהיא אמא שלו. "גם", הדגישה שולי עם כוכבית לפני וכוכבית אחרי, "גם" שלך, לא "רק" שלך. שרית העלתה לפני שבת תמונה של אמא עם מטפחת קטנה מדליקה נרות, יששכר עומד לידה, והטריפה את המשפחה. שולי ואיציק כתבו: "אם הדבר הזה לא יורד ממנה עכשיו, הלך על איילון". איילון זו קרן ההשקעות המשפחתית. אין איילון - אין מאיפה לאכול. איציק מנהל אותה. אם הוא מחליט, הכול נחרב ברגע. רפי כתב לו: מה זה הדיבור הזה? שולי כתבה: לא יסתמו לנו את הפה. אמא כתבה: רק מזכירה, בעשרים וחמישה במאי בערב כולם אצלי, שוב חוגגים. צירפה סמיילי. בטח התכוונה לסמיילי מחייך, אבל היא לא חדה כמו פעם ויצא לה סמיילי קורץ. זבולון כתב: "היא כבר לא מחוברת, אה?" ובמקום לכתוב בפרטי שלח למשפחה כולה. ציון כתב לו: "תמחק, תמחק, אתה תהרוג את אמא". שרית כתבה: "פתאום אכפת לך מאמא?" זבולון מחק. מאוחר מדי. כבר ראתה.

שבועיים שתקה. כלום לא אמרה על יום ההולדת הקרב ובא. כאילו ויתרה. גם אנחנו שתקנו. אחים בהכחשה.

בסוף שלחה סרטון. שחור־לבן, לא להאמין ששמרה: היא ואבא צעירים צעירים. מרפאת פוריות. הרופאה אומרת: "צריך לקבל החלטה". אמא אומרת: "אני לא בשבילי להחליט במצב הזה, אלי". הרופאה חוזרת על הנתונים: "אני יכולה להחזיר עובר אחד או שניים זהים. אם זה ייקלט – יהיה לכם שקט. כולם אותו דבר. אני יכולה להחזיר את כולם. שקט לא יהיה לך, את זוכרת מהפעם הקודמת איך זה נגמר. אבל רק את יכולה להחליט כמה ילדים את רוצה. זו כבר לא החלטה שלי".

"מה אנחנו אומרים, אלי?" אמא נראית אבודה.

"אנחנו רוצים את כולם", הוא אומר לרופאה.

"אתם מבינים את המשמעות?" מוודאת הרופאה.

"תחזירי את כולם", חוזרת אמא על מה שאבא אמר, "ואל תסבירי לי יותר מדי. לא מוותרת על אף אחד".

"אז יש אבא!" מתלהב רפי בווטסאפ. "יש רק בסרטון", מצננת שולי. "נראה לך שאמא המציאה סרטון?" שואלת סיוון, "מייל היא בקושי יודעת לשלוח". "יש אבא, אין אבא, הוא גם ככה לא מתקשר", איציק חוזר על משנתו. "שמת לב שאתה בכלל לא דומה לאבא?" כותב יששכר ומתייג את זבולון. "אולי די כבר עם זה?" שואלת שרית, "עדיף שתאכלו פרגית במקום אחד את השני".

ואמא כותבת: "בואו, בואו, יש יום הולדת, תריבו אצלי".

"רק מוודאת, יש בשרים?" שואלת שרית.

"יש לבבות", כותב איציק.

"מצוין", חותמת אמא, "תביאו לבבות – זה מספיק".

לתגובות: [email protected]

***