חלום שהפליא להתגשם
אני מבקש לקחת אתכם חמישים וחמש שנים אחורה. אולי עוד לא הייתם בחיים, כמוני, אולי אתם דווקא זוכרים את הימים ההם, ימי האופוריה, שנה אחרי מלחמת ששת הימים. זוג ירושלמי צעיר הרגיש שעם כל הטוב הזה שנחת עלינו פתאום, צריך לעשות משהו טוב. מפעל ההתנחלויות עוד לא התחיל, ועיירות הפיתוח היו אז בימיהן הקשים - חברתית, תעסוקתית וכלכלית. הוא בן שלושים, היא קצת פחות, והרב צבי יהודה סימן להם באצבע - לגליל, אל קריית שמונה. אחרי ביקור קצר חוזר צפניה דרורי, אז עדיין לא רב, אל רבו ומספר על עיר עם קשיים חברתיים, על בית כנסת קטן בצריף, על מתפללים מבוגרים במיוחד, ועל הצעירים שכבר לא באים. "דווקא בגלל זה", אמר לו הרב. "ואיפה הילדים שלנו ילמדו? זה רחוק כל כך מכל מה שמתאים להם". "הם ילמדו יחד עם כולם. אתה תדאג שכולם יקבלו מה שהיית רוצה בשביל הילדים שלך". וככה זה התחיל. רב אשכנזי בעיירת פיתוח מתקבל במטח קטיושות ראשון שיפתח את הפתח למטחים רבים. אבל גם הרב הזה ואשתו באו לפתוח – הם עתידים לפתוח את הלבבות לאהבה ולתורה. עתידים לחבר חיבורים עם בני העיר, כמו גם עם בני הקיבוצים והמושבים שמסביב.
בתחילת השבוע נערך לרב צפניה דרורי טקס פרידה מרבנות העיר קריית שמונה. כמי שלמד כמה שנים טובות בישיבה שהקים הרב, אני מבקש להקדיש השבוע את הטור לרב ולאשתו שיצאו אל קצה הארץ בלי גרעין תורני, בלי קהילה, אבל עם חלום שהפליא להתגשם.
שרטוט
לחלום ולהגשים. זה אולי הסיפור של הרב דרורי. אני זוכר את עצמי, תלמיד בישיבה, עומד במשרדי הישיבה מול שרטוט מרשים בתפארתו ומופרך בסבירותו של מבנה הישיבה העתידי. חייכתי אל מנהל הישיבה, חיים בומש, האיש שהיה אחראי להגשים את החלומות יד ביד עם הרב, ואמרתי בספקנות: "נו, באמת". לישיבה לא היה אז כסף לקיומה השוטף. אבל חיים אמר לי: "זה יקרה. זה חלום של הרב, והרב נוטה לחלום ולממש". שנים רבות כבר חלפו מאז שהשרטוט עבר מהקיר אל המציאות. מבנה לתפארת, בית מדרש שוקק תורה וחיים, מעורב בדעת עם האוכלוסייה מסביב. והחלומות שלו שינו את המציאות. בשנות השבעים הוא חלם ישיבת הסדר, והיא קמה נגד כל הסיכויים. הוא חלם חיבור עם אנשים שונים, וזה התחבר. הוא חלם את מפעל השירות הלאומי, מפני שלא היה יכול לצמצם את חלומותיו רק לצפון הארץ, הוא היה קשור למדינה כולה. והמפעל הענקי הזה בא לעולם, צמח וגדל בזכותו.
הישיבה
אדם מלא כוחות כנראה מאמין גם בכוחם של אנשים, מאמין שאפשר להצמיח אותם בלי לעצב אותם בכוח. ברוח זו הקים ישיבה שברור לכולם מהן האמונות של העומד בראשה. הוא תלמיד הרב קוק, מדינת ישראל היא התחלת הגאולה, והוא עמל להצמיח בה רוח. אבל הוא אינו כופה את דעתו, איננו מכריח. בישיבה יש אווירת חופש בריאה. ההר מחלון אחד, החרמון והירדן מהחלון השני, ומרחבי דעת ה' משוטטים בה. וליד ארון הקודש שני ראשי ישיבה, וזה היה שיעור מופלא. הרב דרורי והרב קירשטיין, שהרב הביא מישיבת חברון הליטאית לצפון הרחוק. רב עילוי שמספרים שחבריו עמדו לחסום את רכבו בגופם כדי שלא ינדוד לקריית שמונה, שיישאר בירושלים. ושני החכמים הללו, שצמחו במקומות שונים ושבוודאי לא הסכימו בכל דבר, היו סמל של הנהגה בענווה משותפת. מכבדים, נותנים מקום זה לזה. שותפים.
כולו הפך לבן
מלחמת שלום הגליל. תלמידי הישיבה נמצאים בעומק לבנון, והרב דרורי עם הרב קירשטיין הופכים את העולם כדי להשיג אישור מיוחד להגיע אליהם, לעודד את רוחם. הם מגיעים עד המחפורות בפאתי לבנון כדי להעביר שיעור לחיילים. ארבעה מחיילי הישיבה נהרגו במלחמה ההיא ממארב של קומנדו סורי, ותלמיד נוסף בקרב סולטן יעקוב. בתוך חודשיים מנפילתם הפך שערו של הרב דרורי משחור ללבן. זה אבל אישי. אלה בניו. והצער נתן בו את אותותיו.
אף תלמיד לא עוזב
במלחמת לבנון השנייה הפכה הישיבה בהנהגת הרב למעוז של הגנה אזרחית. במפלס התחתון והבטוח של הישיבה האור לא כבה. לימוד, שירה וריקוד, ומתוך הרוח הזאת עוברים התלמידים ממקלט למקלט, מעבירים ציוד רפואי, מזון, הפעלות לילדים, ואפילו מאלתרים תיאטרון. וכשאמא אחת מתקשרת ומרעימה בקולה על הרב: "שלח את הבן שלי עכשיו", הוא סופג את הצעקות, ובקול שקט אומר לה: "אי אפשר. כולנו מגויסים. כולנו חיילים". "ואם יקרה לו משהו?" צעקה. "כל האחריות עליי". והאחריות כבדה, אין כיפת ברזל, אין התראה. קודם נשמעת נפילה ורק אחר כך מבינים. קטיושה. ובמלחמה ההיא ספגה מדינת ישראל ארבעת אלפים טילים, אלף מהם נפלו בקריה. אין תעודת ביטוח, אבל בעיני הרב דרורי גם אין ברירה. מישהו צריך להרים את הרוח. הרב והישיבה.
גדודים של חיילים עברו בישיבה הצפונית בדרכם לחזית, וכמו כהן משוח מלחמה עמד הרב והפיח בהם רוח. וגם חומר צריך, והישיבה מוציאה מן המחסנים כל מה שיש ומאכילה יש מאין המוני חיילים. הרב מנחה את מנהל הישיבה לעמוד בכל מספר פיות של חיילים. וזה לא מעשי ולא הגיוני, אבל מנהל הישיבה כבר הסביר שכשהרב חולם הוא נוטה להגשים.
נחמה
משפחה אחת מקריית שמונה חוותה אסון. הבת הקטנה טבעה בבריכה. שבעה טעונה, וכאילו לא די לה בצערה, מנחם אחר מנחם טרח לחבר חיבורים: תשעת הימים, אמרו המנחמים למשפחה, לא פלא שקרה אסון. ימים של פורענות, מי הולך לבריכה בתשעת הימים. במקום לנחם רק ציערו יותר ויותר, עכשיו זה לא רק האובדן, עכשיו זו גם אשמה. ופתאום הגיע הרב, וההורים בכוננות ספיגה, כי אם האנשים שאין כיפה לראשם באו איתם חשבון נוקב בשם אלוקים, מה יעשה להם הרב עם החליפה, הכיפה הסרוגה והמגבעת.
הרב נכנס. התיישב קרוב קרוב. לא ניחם. לא הטיח אשמה. לא אמר דבר תורה. רק בכה ובכה דקות ארוכות. אחר כך סיפר על שני ילדיו שנפטרו מן העולם בגיל צעיר. כשיצא אמרה האמא: "מרגע שהרב הגיע, לא היינו צריכים יותר ניחומים".
הכי קל להחריב
כשהייתי נשוי טרי בקריית שמונה וזקוק לפרנסה, עבדתי בין השאר בהשגחת כשרות. באחד הימים בא אליי פועל מהכפר רג'ר שעבד במפעל. "וואלק, רק אתה ואני יש לנו א־לוהים פה", אמר לי, "בוא תראה משהו". הוא הראה לי איך המלגזן לוקח את ארגזי פירות המעשר שמיועדים לאשפה ומעביר אותם למפעל הסמוך, לייצור. כך עשה בתמורה המפעל השכן.
הייתי נסער. הלכתי לרב דרורי ואמרתי: "הרב, חייבים להסיר את הכשרות. אי אפשר להיות חתומים על דבר כזה". הרב הקשיב בפנים חמורות, וכשכבר חשבתי ששכנעתי אותו הוא אמר: "הכי קל להחריב. אני הולך לדבר איתם. להסביר".
אולי זאת הסיבה שהצליח כל כך, הוא בא לבנות ולא להחריב. אולי זאת הסיבה שאלף מילים של טור משאירות בחוץ אלפי סיפורים שעוד יסופרו. אולי זאת הסיבה שמר ולנסי, ראש מועצת גליל עליון זה שנים ארוכות, נשמע אומר בגאווה: "זכיתי שנהיה חברים". או כמו שאמר הרב דרורי עצמו לאדם קרוב שהתפעל איך הרב מתקבל באהבה אחרי שתמו ימי הקורונה: "אנשים אוהבים את מי שאוהב אותם".
איך אומר הכהן הגדול כשהוא פוסק מלקרוא בתורה - יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן. יותר ממה שסיפרתי יש עוד לספר. והרבה יותר ממה שיש לספר, יש להכיר תודה. יזכה הרב לנחת ממעשה ידיו בשיבה טובה ובריאה מאת ה'.
לתגובות: [email protected]
***