התחלה// נולדה בברוקלין, ניו יורק, וגדלה בשכונת בורו פארק. "באותם ימים גרו בשכונה לא מעט איטלקים. יחסי השכנות בינינו היו מצוינים, לא פעם הם שימשו בתור ה'גוי של שבת' שלנו".
אבא// הרשל גליק. נולד באנטוורפן שבבלגיה קצת לפני מלחמת העולם השנייה. "לאחר ששרד את השואה היגר לארצות הברית, שם פגש את אמא שלי והתחתן איתה".
אמא// שרה גליק לבית קליין. נולדה מיד אחרי השואה בעיירה קרעסטיר שבהונגריה. "היא נולדה ברחוב שבו התגורר רבי ישעיה מקרעסטיר. עד היום אנחנו מקפידים להגיע מדי שנה להילולה שלו".
ספסל הלימודים// מכיתה א' עד י"ב למדה בבית יעקב. "תוכנית הלימודים כללה גם קורס הכשרה לתפקיד של מזכירה, ומסלול נוסף העניק הכשרה לתפקיד מזכירה משפטית. באותן שנים לא היו מוסדות אקדמיים שהתאימו לציבור החרדי". בגיל 17, כשסיימה את מסלול הלימודים, החלה לעבוד כמזכירה במשרד עורכי דין במנהטן.
שינוי// עשרים שנה לאחר שסיימה את לימודיה נפתח טורו קולג', כמו גם מוסדות אקדמיים נוספים שהתאימו לציבור הדתי־חרדי, "עם כיתות נפרדות לגברים ונשים וכמובן בלי לימודים בשבת. כשזה קרה בעלי ניצל את ההזדמנות והלך ללמוד. כשהוא סיים הייתי כבר בת 30 עם שלושה ילדים. באותו זמן עבדתי במשרד של עורכי דין שהיו צעירים ממני, ואז הבנתי שמשהו כאן לא הגיוני ושהגיעה ההזדמנות לעשות שינוי".
תואר וילדים// "החלום שלי היה ללמוד משפטים, אבל ידעתי שהוא רחוק מהמציאות אז שמרתי עליו בסוד. מכיוון שעוד לא היה מסלול כזה בטורו קולג', החלטתי ללמוד כלכלה ומנהל עסקים. בשבוע הראשון ללימודים הגעתי למסקנה שזה לא בשבילי ועברתי למסלול של מדעי המדינה. הלימודים לקחו זמן, כי במהלכם ילדתי שלושה ילדים נוספים. שש שנים לקח לי לסיים את התואר. בנקודה הזאת התחלתי לעכל שיש סיכוי שאצליח להתקבל לבית הספר למשפטים".
מרצה חסידי// בית הספר למשפטים בברוקלין היה האפשרות הטובה ביותר שאליה ניסתה להתקבל ואף הצליחה. "אחד מהמרצים שלי היה פרופ' אהרן טוורסקי, חסיד באבוב. זה היה מאוד משמעותי בשבילי לשבת בכיתה כשהמרצה עם כיפה, זקן ומעיל חסידי ארוך".
תנאי עם הקב"ה// "כשכולם אמרו לי שאין סיכוי שאתקבל לבית הספר למשפטים, וגם אם אתקבל הרמה הדתית שלי תרד - זה מאוד הפריע לי שאנשים קושרים את זה אחד בשני. עשיתי תנאי עם הקב"ה: תעזור לי להתקבל לבית הספר למשפטים ולשמור על הערכים הדתיים שלי, וכשהילדים שלך יצטרכו עזרה – אעזור להם".
חזרה לדרך// ההזדמנות הראשונה הייתה כשהתעורר הצורך לסייע לנערים מבתים חסידיים שנפלטו מהישיבות אל הרחוב. "ראיתי בחורים מעשנים בשבת, אבל הקהילה לא הייתה מוכנה להכיר בכך. התחלתי לאמץ אותם ולארח אותם בבית שלנו. עם הזמן פתחתי תוכנית בשם 'בדרך' במטרה לדאוג להם ללימודים מקצועיים, ובהמשך גייסתי ישיבה בוויליאמסבורג לפתוח אצלה תוכנית כזאת. לאט לאט הקהילה פתחה תוכניות נוספות כאלה, כך שיכולתי לקחת צעד אחורנית".
נשים למען נשים// לא עבר זמן רב עד שקיבלה פנייה נוספת. היו אלה נשים שביקשו להתנדב בארגון 'הצלה' (אין קשר לארגון 'איחוד הצלה' בישראל, י"א) אך נענו בסירוב. מאז שהוקם הארגון, לפני עשרות שנים, התנדבו בו גברים בלבד. נשים בשכונה שכרעו ללדת היו מובכות מכך שגברים יילדו אותן, כך שהצורך בהכשרת נשים לתפקידי רפואה היה הכרחי. "כשהזמינו אותי לאירוע הקמת ארגון רפואה נשי כדי לסייע בייעוץ משפטי, נזכרתי בעסקה שלי עם הקב"ה ולא יכולתי לסרב. אמרתי לעצמי שאם אראה שמדובר בחבורת נשים שמבקשות לפרוץ גדרים אני מחוץ לעסק".
אחריות// "כשהגעתי נדהמתי לגלות נשים אולטרה־חרדיות שעברו הכשרה רפואית לפתיחת אגף נשי כבר לפני עשרות שנים, אך כשהעניין נעשה פוליטי הכריזו שזה הפך הצניעות והמיזם נגנז". כך הוקם ארגון 'עזרת נשים', שבראשו היא עומדת בשנים האחרונות. "לא דמיינתי כמה מתנגדים יהיו לי ולארגון, למרות שקיבלנו הסכמות מגדולי הרבנים. אך הם לחצו על הכפתור הלא נכון. ברגע שאמרו שזה לא אפשרי שנהיה מגישות עזרה ראשונה בגלל שאנחנו נשים חסידיות, החלטתי לעשות הכול כדי להוכיח שנעשה זאת טוב יותר מהם. ידעתי שאני מציבה את עצמי בחזית ושאחטוף ריקושטים, אבל ידעתי שיש לי אחריות. הרגשתי שה' מנסה אותי, לבדוק אם אקיים את ההבטחה שלי. היינו צריכות להיאבק במשך עשר שנים כדי להגיע לשלב שבו נקבל רישיון לאמבולנס, מה שהופך אותנו סופית לעצמאיות".
לקוחות// עוד לפני שקיבלה את הרישיון לעסוק בעריכת דין, הלקוחות החלו להגיע באופן מפתיע. כנהוג בקהילות החרדיות בארצות הברית עברה המשפחה להתגורר בבית קיץ בעיירה מונרו. "בתקופת הסטאז' ישבתי בבית המשפט המקומי כדי לצפות בהתנהלות. באחד הימים ראה אותי חסיד סאטמר והציע לי עבודה. השבתי לו שאני עדיין בסטאז' אבל הוא התעקש. בדקתי אצל עורך הדין שהתמחיתי אצלו והוא אישר שאוכל לעבוד תחתיו. כך שעוד לפני שנבחנתי את מבחן הסף כבר היו לי לקוחות פרטיים".
עורכת דין חסידית// בגיל 40 הפכה להיות עורכת הדין החסידית הראשונה בארצות הברית. "מבחן הסף הוא מאוד קשה. נבחנתי בניו יורק, בניו ג'רזי ובווושינגטון די.סי. בסייעתא דשמיא צלחתי את המבחנים. המשכתי להפעיל את המשרד במונרו ובמקביל פתחתי משרד נוסף בבורו פארק. 90 אחוזים מהלקוחות הגיעו מהציבור החסידי".
השראה מהדוד// כשצברה מספיק ניסיון ומוניטין החלה לקדם את הגשמת החלום הבא: להיות שופטת. את ההשראה היא קבלה מדוד שלה, שהיה שופט. "בתור ילדה הייתי אומרת לו: 'יום אחד אני רוצה להיות שופטת כמוך'. באחד הימים קיבלתי ממנו טלפון שבו הוא בישר לי שהוא יוצא לפנסיה, המקום שלו מתפנה וכדאי לי להתמודד עליו". בשנת 2016 התמודדה לתפקיד והחלה בקמפיין.
בלי ידיים// "לא היה פשוט לנהל את הקמפיין. כולם לוחצים ידיים ואני הייתי מחייכת ואומרת: 'אני אישה חסידית ולכן לא אוכל ללחוץ ידיים, אבל בכל זאת אשמח שתצביעו לי'. קיבלתי המון תמיכה, גם מחוץ לבורו פארק. קיבלתי הסכמות וברכות מהרבה רבנים, אך אלו שנלחמים בי מאז הקמת 'עזרת נשים' מהקהילה עדיין נלחמו בי". לפני כשבע שנים עשתה היסטוריה כשנבחרה לשופטת בית המשפט המחוזי של מחוז קינגס, ובכך הייתה לאישה החסידית הראשונה בתפקיד שופטת בבית משפט אזרחי במדינת ניו יורק.
מתמודדת// בימים אלה מתמודדת על התפקיד הבא: בית המשפט העליון של מדינת ניו יורק. "ברגע שיש לי ניסיון כשופטת בית משפט אזרחי, נפתחה לי האפשרות לשמש בפועל בבית המשפט העליון, כשיש מחסור בשופטים. זאת עד לסוף הקדנציה בת העשור כשופטת אזרחית. בקיץ הקרוב צפויות להתקיים הבחירות במטרה להיבחר לתפקיד באופן פורמלי לקדנציה מן המניין. אני מבינה זאת כחלק מהתוכנית האלוקית ועושה כמיטב יכולתי כדי להיבחר לתפקיד ולהמשיך ביעד שלי לקדש שם שמיים".
פרס ירושלים// בשבוע שעבר, במהלך כנס ירושלים השני שהתקיים בניו יורק, קיבלה את פרס ירושלים. "קבלת הפרס מעניקה לי תחושת אחריות גדולה לעשות כל מה שאני יכולה כדי להיות השראה לנשים אחרות, במיוחד מהעולם החסידי, ולהראות להן שזה אפשרי. אפשר להיות אימהות יהודיות טובות יחד עם הגשמת החלומות שלנו".
החצי השני// צבי־דוד, חסיד באבוב העוסק במימון נדל"ן למסחר. "למדתי עם אחותו בבית יעקב והיינו חברות טובות. אחרי שסיימנו היא אמרה לי שהיא חושבת שאהיה שידוך טוב לאחיה. יחד עם חברה טובה היא הוציאה את השידוך לפועל. הוא תומך ומסייע לי לכל אורך הדרך, מגיע לו פרס לא פחות ממני".
הנחת// שישה ילדים, בני 24 עד 35. שלושה בנים ושלוש בנות – שמתגוררות בירושלים.
אם זה לא היה המסלול// "כנראה שעדיין הייתי מזכירה במשרד עורכי דין".
המגרש הביתי
בוקר טוב// "השעון המעורר מתחיל לצלצל בין שש לשש וחצי בבוקר. עד תשע אני כבר בעבודה. בסביבות חמש מסיימת ומגיעה הביתה בשש בערב, אז מתחילה להתעסק בעבודות הבית. הנכדים באים לבקר. בנוסף לכך פעילה ב'עזרת נשים', כמעט בכל ערב יוצאת לקריאה ונוסעת עם האמבולנס".
פלייליסט// "מוזיקה חסידית קלאסית, בסגנון 'לחיים טיש'. אוהבת גם את שירי הרגש של ר' שלמה קרליבך, כמו 'שפכי כמים'".
השבת שלי// "אוהבת לבשל, ובמיוחד לאפות חלות וקוגל תפוחי אדמה. הנכדים שלי מתענגים עליהם".
דמויות מופת// שרה שנירר, מייסדת בית יעקב. "המורות שלימדו אותי בבית יעקב היו תלמידות שלה. בספר שקראתי אודותיה גיליתי שאחד הדברים שהיא לימדה את תלמידותיה הוא שאישה יהודייה צריכה שבשמלה שלה יהיו שני כיסים - באחד הכיסים לשים פתק 'כל כבודה בת מלך פנימה' ובשני 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. זה העניק לי הרבה השראה".
מפחיד אותי// "מקווה שיש לי מספיק יראת שמיים".
משאלה// "שבכל מה שאעשה, אצליח לקדש שם שמיים ולהיות אור לגויים".
כשאהיה גדולה// "כשרבי זושא היה על ערש דווי, הוא בכה מחשש שישאלו אותו בבית דין של מעלה למה הוא לא היה מספיק זושא. אני רוצה להיות הכי רוחי שאני יכולה להיות".
לתגובות: yosefpr@gmail.com
***
