כילד הייתי בוכה קבוע בתפילות יום הכיפורים. לפעמים גם בתפילות של שבתות וחגים, אבל תמיד, בקביעות, בתפילות יום הכיפורים. השעות הארוכות על הכיסא, העמודים במחזור שלעולם לא נגמרים לא משנה מאיזה צד תספור אותם, המילים הלא מובנות. ולא רק בתפילות; גם בסעודות ארוכות ובזמנים של לימוד שהתנגשו עם תכניות אחרות. פעם כשדיברתי על זה בשיעור הרגשתי הקלה גדולה כשאחת התלמידות אמרה לי: ברור, גם האחים שלי בוכים בכל שבת כשאבא שלי יושב ללמוד איתם גמרא. זה ברור למה משה מכה בסלע. כי כל כך ברור לו שהסלע הזה צריך, ויכול, להוציא מים. שזו סתם עצלות וטיפשות מצדו להישאר אטום בצורה מעצבנת כל-כך. ושצריך רק עוד מכה אחת קטנה כדי לבקוע את הקליפה הילדותית הזו ולהוציא ממנו את כל מה שהוא יכול, וצריך, להיות. אבל משהו בדרך משתבש. לפי מדרש אחד, הסלע פשוט התבגר. "כשהיה סלע זה קטן הכית אותו," אומר הקדוש ברוך הוא למשה, "אבל עכשיו שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים". לפי מדרש שני, משה פשוט הכה בסלע הלא-נכון, כזה שדווקא לא אמור לתת מים, לפחות לא עכשיו. אבל מדרש אחר, נורא, מספר איך משה מכה ומכה בסלע, ובמקום מים חיים מתחילות לזוב ממנו טיפות של דם. ומשה לא מצליח לראות שגם אם ייצאו בסוף מן הסלע הזה מים, הם לעולם יהיו מים מלוחים. אולי יהיו שם 'מים', מדייק ספר הזוהר, אבל הם לא יהיו 'מימיו'. עוד באותו נושא: עסקת החטופים לא רציונאלית? לכרות אמנה חדשה: הצעה ליום הזיכרון לטבח אנחנו נחזור - ואנחנו ננצח לכו בעקבות הריח אני חושב על המדרש הזה הרבה, כשאני עומד מול ילד ומנסה קצת לדחוף אותו קדימה, כי אני יודע שהוא יכול, אבל הדמעות מתחילות לבצבץ, ואני שואל את עצמי שוב ושוב אם אלו דמעות בונות, מצמיחות, של מים חיים, או שמא הנוזלים שזולגים עכשיו מעיניו הם בעצם טיפות קטנות של דם. סוד חטא הכאת הסלע, כותב הרב קוק, הנטיה אשר נולדה בנשמה היותר מאירה ושוקקה להשלים את הכל, להוציא את ההשלמה אל הפועל בכח של התגברות, שבזה מתערבת קצת העצמיות הפרטית, שאי אפשר להיות כל נוצר נקי ממנה לגמרי. ובמקום דיבור נולדת הכאה, לשם התעלות הרוחניות וטובת הכלל. וכשאני מצליח לעמוד לרגע מן הצד, להתנתק מסערת הסיטואציה, אני מנסה להעמיד את עצמי בכנות במבחן שלו. לבדוק אם אני עצמי, ברגע הזה, לגמרי לגמרי נקי. אחרת לא ברור שזה שווה. כי המכים, ממשיך הרב קוק, הולכים ופוחתים בערכם. בכל ירידה, הפרטיות מתגברת והכלליות מתחלשת, עד שבאה היא לידי הירידה היותר איומה, שאין בה כי אם רעת לב, חפץ התגברות לבד, הכאה אילמת זועמת בלא שום תכונת דיבור.
