מכירים את זה שמישהו רוצה לנצח בוויכוח וברגע האחרון, כשהוא כבר עם הגב אל הקיר, הוא שולף את הטיעון האולטימטיבי, מעין הצעה שאינך יכול לסרב לה? אז הצעה שכזאת נוסחה ופורסמה השבוע וזה היה לשונה: "אזרחי ואזרחיות ישראל, אנו מתמודדים עם ימים לא פשוטים. ונראה שהמדינה נמצאת במשבר עמוק ועלולה להגיע לקרע בלתי ניתן לאיחוי. לא משנה מי צודק, ברור שהעם ישלם מחיר כבד מנשוא. ביום ראשון, ה' באב, ארבעה ימים לפני ט' באב, בשעה 08.00 תפילה המונית בכותל, לאחריה תצא בשעה 08:45 צעדה דגלים: 'ואהבת'. ניצור שרשרת אנושית עד הכנסת. תחת הכותרת: חובה להגיע להסכמה רחבה, יחד נמנע את הקרע בעם'". נשמע טוב, לא? "אחדות", "ואהבת", "הסכמה רחבה", "מונעים את הקרע". איזה לב יהודי לא יימס לשמע המילים היקרות והקדושות הללו שמהדהדות כקול שופר גדול, בעיקר בימי האבל והחורבן אותם אנו מציינים בתקופה זו של השנה? אפילו ניתן לומר שיש סמליות בכך שהתאריך שנקבע לכל האירוע הזה הוא ה' באב, יום פטירת האר"י הקדוש ז"ל, שרבים נוהגים להקדים לתפילת השחר את הנהגתו ולקבל על עצמם את מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ורק אחר כך, ומתוך כך, לגשת לתפילה (ר"ח ויטאל, שער הכוונות, דרושי ברכות השחר). ובכל זאת, המודעה הזאת עוררה אצלי בעיקר תחושה של הונאה במעטפת של מילים יפות ונוגעות ללב. בדיוק לפני מאה שנה כתב על כך זאב ז'בוטינסקי (תר"מ-ת"ש – 1880-1940), מדינאי דגול, סופר ומשורר, שהשבוע בכ"ח בתמוז חל יום אזכרתו ה-83. עוד באותו נושא: הופכים כל כאב לשיר העם יחליט לעת כזאת הגעת למלכות מה לומדים מפרשת זכור ועדותו של אלי שרעבי? צדק או שקר במאמרו 'המוסר של קיר הברזל' שראה אור לפני כמאה שנה (התרפ"ג-1923) כתב ז'בוטינסקי: "דמוקרטיה והגדרה עצמית הן עקרונות מקודשים. אך דווקא עקרונות מקודשים כשמו של אלוהים אין להעלות "לשווא" – לצורכי מרמה ולמען מטרות מכוערות ובלתי צודקות... "פעמים רבות הבאתי כדוגמא את הסיפור על כך, כיצד הופכים קדושה לאונאה: מעשה באדם, אשר היה דמוקרט נלהב עד כדי כך, שברגע שהושמעו צלילי המרסיליזה (=ההמנון הצרפתי), היה קופץ ממקומו, מתמתח לעמידת דום כחייל במסדר ונשאר עומד בלי נוע. "פעם נכנסו לחדרו בלילה גנבים ואחד מהם התחיל מיד בנגינת מרסיליזה... זהו מנהג יהודי בלתי נבון – להתמתח כחייל ממושמע מיד כששומעים איזו שהיא "מרסיליזה", מבלי שתישאל השאלה, אם לא רמאות כאן, אם שמו של המנגן איננו המן הרשע, אם מנעניו אינם עשויים עצמות יהודים שבורות. זהו הפקר ולא מוסר. החברה האנושית מתבססת על הדדיות, טלו את ההדדיות – וצדק הופך לשקר. אותו אדם המתהלך אי-שם ברחוב, זכות לו לחיות רק בגלל זאת ובאותה מידה, בה הוא מכיר בזכותי אני לחיות; אבל אם יש בדעתו להרגני, אין לו לדעתי, כל זכות קיום... אין מוסר כזה, לפיו על הזולל לאכול כאוות נפשו, ועל המסתפק במועט לגווע ברעב מתחת לגדר". ('המוסר של קיר הברזל') אמנם ז'בוטינסקי כתב את הדברים על אויבים מבחוץ – הערבים, אך העיקרון תקף ונכון גם לאויבים וליריבים אידיאולוגיים מבית. עקרון ההדדיות הוא עקרון יסוד מוסרי שעליו להנחות את חיינו בכל מצב. לעתים, ההמנון שאתה מכבד כל כך משמש בידי יריביך כסוג של כלי נשק מתוחכם שתפקידו לשתק אותך בעודך נרמס ונבזז מכל נכסיך. מוסר של הדדיות כשבוע לפני פרסום מאמרו 'המוסר של קיר הברזל', פרסם ז'בוטינסקי את מאמרו המכונן 'קיר הברזל', ובו שטח את תפיסתו הפוליטית בדבר המאבק בערבים. וכך כתב: "כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, ומשום כך דווקא, אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם, אף אם עם מפגר (=נחשל), אבל עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. "רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא 'בשום אופן לא', את קסמן, וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות, כגון ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר ישות עצמית לאומית; ואני מאמין ומקווה, שאז נוכל לתת להם ערובות כאלה, שתרגענה אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות. "ואולם הדרך היחידה להסכם כזה היא קיר הברזל, כלומר, חיזוקו של השלטון בארץ-ישראל, שלא יהא נתון לשום השפעות ערביות, כלומר, עצם השלטון, שנגדו לוחמים הערבים. במלים אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הניסיונות להגיע להסכם בהווה". ('קיר הברזל', ראזסוויעט 4.11.1923). יהיו שיתמהו על ההשוואה בין דברי ז'בוטינסקי על היחס הנכון לאויבינו הערבים לבין דברים אלו על יחסנו הראוי ליריבינו הפוליטיים במאבק המתחולל בימים אלה בתוכנו על הרפורמה המשפטית, אך נדמה לי שהעיקרון המוסרי שתבע ז'בוטינסקי זהה בשני המקרים: "החברה האנושית מתבססת על הדדיות, טלו את ההדדיות – וצדק הופך לשקר". כאשר צד אחד מנסה להלך אימים שלא בצדק על זולתו, הדרך להתמודד איתו היא ראשית כל לעמוד כקיר ברזל ולא להתקפל. לא להתקפל בפני סרבנות, לא להתקפל בפני אלימות אנרכיסטית, לא להתקפל בפני עיתונות מניפולטיבית ובולשביקית. ואם וכאשר תהיה נכונות להדדיות, יהיה על מה לדבר. החושך והאור ז'בוטינסקי היה הוגה ומדינאי חריף וחד מבט. הוא היטיב לזהות סכנות בזמן אמת אך ידע גם להבחין באור שעתיד לבקוע מן החושך. הוא לא היה פסימיסט ולא אופטימיסט, אלא ריאליסט, אך במובן הפנימי של המושג. ריאליזם של אמונה, תקווה ללא עצימת עיניים מפני הסכנה. בט' באב, נאם בפני יהודי פולין, את נאומו המפורסם בו זעק והזהיר מפני הסכנה הממשמשת ובאה מעל ראשיהם של יהודי אירופה השאננים: "מזה שלוש שנים אני פונה אליכם, יהודי פולין, עטרת יהדות העולם, בקריאה. אני מזהיר אתכם בלא הפוגה, שהקטסטרופה מתקרבת. שערותי הלבינו וזקנתי בשנים אלו, כי ליבי שותת דם על שאתם, אחים ואחיות יקרים, אינכם רואים את הר הגעש שיתחיל תכף לפלוט את אש ההשמדה. אני רואה מראה איום, הזמן קצר בו אפשר עוד להינצל. "אני יודע: אינכם רואים, כי אתם טרודים ובהולים בדאגות יום-יום. האזינו לדבריי בשעה השתים-עשרה: למען השם! יציל נא כל אחד את נפשו, כל עוד יש זמן לכך, - והזמן קצר! ועוד דבר ברצוני לומר לכם ביום תשעה באב זה: אלה שיצליחו למלט את נפשם מהקטסטרופה, יזכו לרגע החגיגי של שמחה יהודית גדולה: לידתה מחדש ותקומתה של מדינה יהודית. איני יודע אם אני אזכה לזאת, בני כן! אני מאמין בזאת כשם שאני בטוח שמחר בבקר שוב תזרח השמש. אני מאמין באמונה שלמה" (בהלך-רוח של ט' באב, קטע מתוך נאום ורשה, ט' באב תרצ"ח, 1938). ז'בוטינסקי היטיב לראות את העתיד על שני צדדיו: על בלהת ההשמדה הנוראה ועל לידתה מחדש ותקומתה של המדינה היהודית. שמירה על צביונה של המדינה היהודית מחייב לעתים לעמוד כקיר ברזל ערכיה הראויים מבלי להתקפל בפני מי שמאיים לפגוע בה. גם אם אלה המבקשים לעשות זאת הם האחים והאחיות שלנו. את העקרון הזה חשוב להזכיר דווקא בימים אלה. כלשון הראי"ה: "האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך" (אורות ישראל, אהבת ישראל ג'). אנו בעד אהבה ובעד אחדות, אך אסור שערכי יסוד אלה יגרמו לנו להיות עיוורים למה שמחייב תיקון. רק אז נזכה להתקיימות דברי הנביאים: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (ישעיהו א, כו). "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יט).
