ניתוח מצב

חוץ מהמיעוט האלים שהשתלט עלינו, מנציגיו בכנסת ובתקשורת, ומהאידיוטים השימושיים שהצליח להנדס ולהוציא לרחובות, אין כעת אדם אחד שעדיין מאמין ש"יש שופטים בירושלים" ושיש קשר כלשהו בין המכונים "יועצים משפטיים" לבין ייעוץ משפטי.

אין דבר תמים יותר מן המחשבה שהבעיה היא עילת הסבירות או הרכב הוועדה למינוי שופטים. לכל מי שמוחו עדיין לא נשטף, ברור שיש כאן מערכת מתוחכמת ומשומנת ומתוקצבת היטב שהצליחה לעקוף את השיטה של בחירות דמוקרטיות ולכפות על עם ישראל סדר יום חילוני מאוד, עוין תורה ומורשת והתיישבות וגאווה לאומית, השואף לשטוף אותנו במסתננים זרים, הדוגל באופנות חדשניות של תועבות מיניות והיפוך סדרי בראשית של יחסי גברים ונשים, מצדיק רשע ומרשיע צדיק, ההופך אויב לאוהב ואוהב לאויב.

מה היו צריכים נבחרי הציבור לעשות בסיטואציה כזאת? לכאורה מה שמצופה מהם הוא להתעלם מהאויב הפנימי, ולבצע באומץ את המדיניות שלשמה נבחרו ברוב ברור. אבל הם אינם יכולים לעשות זאת מסיבה פשוטה: כל הכלים שבעזרתם ממשלה אמורה למשול, נגזלו מאיתנו. לממשלת ישראל אין צבא, אין משטרה, אין שב"כ ואין שב"ס. התקשורת ה"ממלכתית" והעיתונות ברובה הן היריב מספר אחת שלה, גם אין לצידה מערכת מסייעת של בעלי הון, ולא אליטה אקדמית תומכת. התמנון השמאלני עבד בשיטתיות במשך שנים שבהן הימין נמנם או עסק במריבות ובזוטות, ובראש כל המערכות הציב את אנשיו ואת ערכיו. הגענו לשיאים שהכינוי "איפה ואיפה" קטן עליהם בכמה מידות. אשת ראש הממשלה כלואה במספרה במשך שעות, שר שבחדר המדרגות שלו הוצבו גדרות תיל והמשטרה מבוששת לבוא, מפגינים שרשאים לחסום ולהבעיר כל כביש ראשי, לעומת קנסות וסילוק מיידי של מי שבתגובה מנסה לחסום כניסה לקיבוץ או להפגין בקרבת ביתה של גלי בהרב־מיארה.

אנחנו במלכוד. במציאות כזאת אין משמעות לעצרת של מאות אלפים או מיליון או אף חמישה מיליונים שנצליח להוציא לרחובות. את עצמנו אין צורך לשכנע, ואת הצד השני אי אפשר אפילו לדגדג. ומעבר לכך, במציאות כזאת אין משמעות גם לחקיקה שעליה שוקדים טובי נבחרינו. נניח שכל חפצנו עלה בידינו וחוקקנו את כל מה שחלמנו לחוקק בנוגע למערכת המשפט והייעוץ. אם תיתן אז הממשלה הוראה כלשהי לצבא או למשטרה, אבל אסתר חיות או גלי בהרב או גיל לימון יחליטו שהם מתנגדים לה, למי יישמעו הרמטכ"ל והמפכ"ל?

במצב הנוכחי אינני יודע להציע פתרון. בדיעבד אולי העיסוק המרובה במערכת המשפט יש בו בכל זאת תועלת כלשהי, מכיוון שהוא מרכז את הכוחות של האנרכיסטים ושולחיהם בתחום הזה ומאפשר לממשלה להגניב כמה הישגים בתחומים שמחוץ לזרקורים. אני זוכר שכשהיינו בלבנון השמאל הרבה להציק וגם הצליח בדרישה לצאת משם, אבל בינתיים הניח ליהודה ושומרון והגולן.

מה זאת עשה אלוקים לנו

דורנו רחק מאוד מן החשיבה התנ"כית הרואה את יד ה' במאורעות הזמן, אבל תקופתנו יותר תנ"כית מכל התנ"ך. הקב"ה תמיד מפתיע אותנו בדרמות שלא העלינו בדעתנו, וחובה לפקוח עיניים ולנסות להבין מה הוא רוצה לומר לנו. נקודת המוצא היא התוכנית האלוקית הבהירה שכתובה שוב ושוב בתורה: ה', בורא השמיים והארץ, החיות והאדם, כרת ברית עם אברהם, יצחק ויעקב ועם משה ובני ישראל, והוא עומד מאחוריה בכל הדורות. "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך". עם ישראל צריך לרשת את הארץ שיועדה לו, ולהיות סגולה מכל העמים, העילית והמופת המוסרי של העולם כולו. כשהעם בוגד בברית הוא מושלך לגלות מרה מקצה הארץ ועד קצה הארץ, ובאחרית הימים ישוב ויתקבץ אל הארץ, ישגשג ויגיע ליעודו. משה רבנו נפרד מעם ישראל בהכרזה שהתורה היא חיינו כפשוטם, לא מסורת ולא תחביב: "כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם, ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה".

בדורותינו פקדו את עם ישראל פלאים ושיאים של פורענות ושל ישועה שרק תורת משה צפתה. המתעלם מכך גוזר על עצמו אטימות וחוסר יכולת להבין את אשר לפניו. אפשר לראות עין בעין איך ה' שוקד על דברו לעשותו. אחרי חיסול הגולה בשואה האיומה מכול, נדחתה בינתיים ההתניה של הגאולה בתשובה, והקב"ה מקדם אותנו כל הזמן אל היעד, ורק מבקש שנסכים לקבל את מתנותיו. עם ישראל שיתף פעולה באופן מרשים במסירות הנפש של ההתיישבות מראשית הציונות, בהחייאת הלשון העברית שהיא תופעה יחידית בהיסטוריה, במלחמת העצמאות ובקיבוץ הגלויות המדהים שבא בעקבותיה. ואז, אלוקי ישראל לא חיכה הרבה שנים והכין לנו הפתעה מיוחדת ומדהימה - מלחמת ששת הימים, המופלאה שבמלחמות בהיסטוריה האנושית, שבה הניס מפנינו בשבע דרכים, בדרום, במזרח ובצפון, אויב רב ומתרברב שכבר הודיע על השמדתנו. ה' הביא אותנו בעל כורחנו למרחבים כבירים, לערי אבותינו ולהר הבית, וכאילו קרא לנו: "והורשתם את הארץ וישבתם בה", "בואו ורשו את הארץ".

אבל הפעם הנהגת העם ואולי גם העם כולו לא קלטו מה קרה. דיין אמר שלא צריך "את הוותיקן הזה", וישיבת הממשלה הראשונה אחרי הנס הגדול הייתה מלאה רוח נכאים ופחד מ'העולם' והצהרות שלא נפגע בשום דת, גזע ומין. בכל זאת אוחדה ירושלים, ואחר כך הוחל החוק הישראלי על רמת הגולן. תנועת התנחלות גדולה התעוררה אחרי המפץ הגדול של מלחמת יום הכיפורים, והיא מתקדמת תוך כדי מאבק בממשלות ישראל במשך עשרות שנים. בשנים האחרונות מרעננים אותה אנשי ונערי הגבעות והחוות. בינתיים הוציאה אותנו ממשלת ישראל מסיני ומעזה ומערי אבותינו בלב הארץ, בנתה ממשלת אויב חמוש וגדרה את יהודה ושומרון בחומות.

סירת ההצלה והמסוק

אבל הקב"ה לא מרפה מהפרויקט ההיסטורי שלו ובכל פעם מנסה כיוון חדש. כעת אנחנו לומדים ש"ימין מלא מלא" לא שווה הרבה. נראה לי שנבחרי הימין מקבלים כעת שיעור חשוב. ידוע הסיפור על ההוא שביתו הוצף בשיטפון, והוא מתפלל לה' שיציל אותו. מגיעה סירת הצלה והוא מסרב לעלות עליה, כי רק ה' יציל אותו. גם למסוק שהגיע אחר כך הוא מסרב להתחבר, כי רק ה' יציל אותו. לאחר שטבע ונשמתו עוברת לעולם הבא הוא מקשה על הקב"ה: למה לא הצלת אותי?

בשנים האחרונות הקב"ה הפתיע אותנו עם נשיא אמריקני אוהב אמיתי של ישראל, הנוהג בשיטת "בעל הבית השתגע" ומצפצף על כל המוסכמות. טראמפ אמר שאם ישראל רואה את בירתה בירושלים, גם הוא מכיר בכך, ואם היא מחשיבה את הגולן חלק ממנה, הוא איתנו גם בכך. אצלנו כמובן מיד חשדו: מה האינטרס שלו? איזה מחיר הוא עומד לדרוש? אבל לא, הוא לא דרש כלום, הוא פשוט אוהב את ישראל ומזהה את הרצחנות והנבזות של אויביה ולא רוצה שום קשר איתם. הרושם היה שהוא כמעט כפה עלינו את הידידות והחיבוק. ואז, כאיש עסקים ממדרגה ראשונה, הוא הסתכל על מה שקורה כאן ואמר: רגע, הרי אתם יושבים ביהודה ושומרון כבר חמישים שנה והקמתם שם יישובים, החילו עליהם ריבונות! (כדי לא לעקוף את נתניהו וממשלתו יותר מדי, זרק גם כמה מלים ריקות על פלסטין). לתוכנית שלו קרא 'תוכנית המאה', ולמעשה הייתה זו תוכנית המאה של הקב"ה. טראמפ היה השליח. זה כבר היה גדול עלינו. נתניהו היסס, וראשי יש"ע משום מה פרצו בצעקות. את סירת ההצלה הזאת שילחנו מעלינו.

ואז בא המסוק: נפתלי בנט, שגם הוא איש עסקים ממולח מאוד, שבאופן יסודי מונע על ידי אמונה ותבונה ללא קשר לגודל הכיפה, הצליח באופן מופלא עם שישה מנדטים במציאות שבה הרוב נתון בידי היריבים המרים ביותר, להעמיד את עצמו בראשות הממשלה. הברית שלו עם השמאל הקיצוני, אגב החלטה שאין מקבלים החלטות קיצוניות שעומדות במוקד הוויכוח הלאומי, הצילה אותו מהפגנות בלפור ומכל מה שקורה כיום. הנוכחות של נציג ערבי בממשלה הצילה אותו משגעונות של משכב זכר ופמיניזם מטורלל. לצידו איילת שקד הנבונה והאידיאליסטית. עכשיו רבותיי הימניים, זה הזמן שלכם לחבור אליו, באופן מלא או רק בתמיכה מבחוץ בכל מה שחיובי, ובכך לבטל את כוח המיקוח של המפלגה הערבית והקיצונים משמאל. אבל לא, שוב אתם ממלאים את הכנסת בצעקות וצווחות, ואת העולם כולו בתואר "הנוכל" ו"הנוכלת" (כאילו שנתניהו מעולם לא בגד בבני בריתו ולא הפתיע את בוחריו ב"שתי מדינות").

ההזדמנות השלישית הייתה משהו קטן: הצעה של ליברמן לספח את הבקעה. נכון שליברמן אדם שלילי וחסר ערכים, ורצה רק לעצבן ולחשוף את ערוותכם, אבל גם הוא כלי ביד ה'. רק אבי מעוז עשה כאן מה שאדם נורמלי צריך לעשות, לשאול: זה טוב ליהודים או רע ליהודים? זה טוב ליהודים! אז מצביעים בעד. אתם שוב הייתם הדובון לא לא.

אני מקווה ובוטח בה' שימשיך לנסות דרכים חדשות להציל אותנו מעצמנו, מתפלל שזה יהיה במידת רחמים, ושנלמד לשתף איתו פעולה.

***