1 מפלגות הקואליציה – המחנה הלאומי, הימני, הדתי והחרדי – לא באמת יכולות להרשות לעצמן לוותר על תיקון מערכת המשפט. למרות הפיתוי לומר "ניסינו, לא הלך, לא נורא – נפנה לאתגרים אחרים", המשך המצב הקיים יכה שוב ושוב במחנה הגדול הזה, מחנה הרוב, ובערכים הקדושים והיקרים לו. אם הרכבו של בג"ץ, ובעקבות זאת גישתו ורוחו, לא ישתנו – השחיקה המתמדת בכל נושא ציבורי בעל ערך לאומי או דתי לא תיפסק, וההשתלטות הבלתי נסבלת של מערכת המשפט על סמכויות הכנסת והממשלה רק תלך ותתעצם. אם קברניטי הממסד המשפטי יצאו מהעימות הזה עם ניצחון מהדהד, הם ימשיכו בדורסנותם שיכורי ניצחון, מתוך ידיעה שמעתה והלאה הוסר כל איום מצד המערכת הפוליטית לנסות לרסן אותם. 2 עד כה שופטי בג"ץ בעבר ובהווה, בהנהגת הנשיאה חיות והנשיא לשעבר ברק, אינם מראים כל רצון להתרכך. כאילו אין להם שום אחריות למצב. כאילו לא הם שיצרו את הבעיה בגישתם האקטיביסטית הכוחנית והדורסנית. כל האינדיקציות מראות שיש הסכמה ציבורית רחבה כי מערכת המשפט זקוקה לתיקון, והוויכוח הוא רק על גבולותיו. אבל הנשיאה אסתר חיות, היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה וחבריהן כאילו לא שמעו על כך. אין שום איתות מצידם על נכונות לפשרה. הכנסת והממשלה ולפחות חצי מהעם נאנקים תחת עולם הכבד, והם כרחבעם בשעתו משיבים – הנשיא אהרן ברק ייסר אתכם בשוטים, אנחנו נייסר אתכם בעקרבים. ברק טען בשעתו שהוסמך לבטל חוקים רגילים שעומדים בסתירה לחוקי יסוד, אבל אנחנו ניקח לעצמנו סמכות לבטל גם חוקי יסוד. כשקובלים בפניהם על מדיניות מושחתת של איפה ואיפה באכיפת החוק, הם מגלגלים עיניים ומכחישים. כאשר משווים בין מדיניות האכיפה הדרקונית שהופעלה נגד פעילי המאבק הכתום ובין כפפות המשי שבהן טופלו חוסמי הכבישים של היום, הם לפעמים ממציאים חילוקי "צוויי דינים" (שני דינים) שלא היו מביישים למדן בריסקאי מפולפל, ולעיתים פשוט משקרים ומתכחשים. דרך אחרת להתמודד עם טענת האכיפה המפלה היא להשיב שאם לדעתנו המוחים הכתומים טופלו בחומרת יתר לא ראויה, אז מה אנחנו רוצים – שגם היום הרשויות ינהגו באופן לא ראוי רק משום שכך נהגו אז?! כאילו יש רק שתי אפשרויות – או לבצע הארכת מעצר קבוצתית עד תום ההליכים לקטינים שרק ניסו לחסום כביש נידח לכמה דקות, או להעלים עין לחלוטין מחוסמי נתיבי איילון במשך שעות, ושקציני משטרה יצעדו בשורותיהם. לא עלתה בדעתם האפשרות שקו האכיפה הנכון עובר באמצע. מה דעתכם על מעצר של חוסמי כבישים בוגרים ליומיים־שלושה, תוך הגשת כתבי אישום מרתיעים נגדם? 3 אז נכון שלנוכח ההישגים הדלים של יוזמת הרפורמה המשפטית עד כה, לעומת הנזקים למדינה שגורמת תנועת המחאה משולחת הרסן, האנרכיסטית, העבריינית ומחרחרת הריב – השאלה אם המחיר לא כבד מדי היא בלתי נמנעת. זו הסיבה העיקרית לכך שגם בימין נרשמה שחיקה מסוימת בתמיכה ברפורמה ובממשלה. אבל הנזק הצפוי מהשעיה ארוכת טווח של העיסוק בנושא – להבדיל מהשעיה טקטית מוגבלת בזמן – יהיה חמור לא פחות. זאת ועוד: יש לזכור שהצד השני מנהל לוחמה פסיכולוגית בכלים משוכללים. כמו שמנפחים את מספר המפגינים בקפלן, כך מנפחים את עוצמת האיום על ביטחון המדינה ועל כלכלתה, ואת עוצמת האיום הממשי במלחמת אחים. ההפחדות והאיומים האלה שירתו אותם מצוין עד עכשיו והניבו להם הישגים עצומים, אז למה שלא ימשיכו? בפועל, הכלכלה מחזיקה מעמד, וגם מוכנות צה"ל לא נפגעה במידה שהיו רוצים שנאמין. 4 אווירת רפיון הידיים, בקואליציה בכלל וספציפית בשיח הפנימי של הציבור הדתי־לאומי, נובעת מתחושה שאנו עומדים מול כוחות גדולים וחזקים מדי. אכן, יש משהו מבהיל בהיקף הכוחות, המשאבים והאמצעים שעומדים לרשות המחאה. וכמו במאבק להצלת גוש קטיף בשעתו, יש מי שמנסים לגרום לנו להשלים עם הכישלון, להתנחם בכך שבעתיד נתעצם, נשתלב במערכות המדינה השונות ונוכל להשפיע יותר בכיוון הנכון. אבל האם באמת הכוח שלנו הוא כה דל? האם איננו משולבים די הצורך במערכות המדינה כדי להשפיע כבר כעת? בגוש קטיף, כשהציבור הכתום ניסה להילחם נגד הממשלה ומערכות המדינה העומדות לרשותה, הסבירו לנו שאנו חלשים מדי, ושאפילו היינו חזקים מספיק – יהיה זה קץ הדמוקרטיה וסוף המדינה אם נצליח לנצח את הממשלה. ומה קורה כעת? הממשלה היא אנחנו, יש קואליציה יציבה של 64 מנדטים, ושוב מסבירים לנו שאנחנו חלשים מדי, עוד לא התעצמנו מספיק, אין לנו די השפעה. בעזרת ה' בעוד עשרים שנה, עם הנצח לא מפחד וכו'. אם מחאת השמאל תנצח – זה כבר לא סוף המדינה וקץ הדמוקרטיה? אני מבקש, במחילה, להציג כאן אפשרות אחרת. אנחנו פשוט לא עושים מספיק. הצד השני מגויס כולו למאבק, משקיע ומשפיע. ואנחנו? פעם בחודשיים באים להפגנת ענק, ובכך זה מסתכם. מוטב כך מאשר בכלל לא, אבל ככה לא מנצחים במאבק ציבורי. אומר זאת כך: הציבור הדתי־לאומי כבר משולב מספיק במערכות המדינה השונות – באקדמיה, בצבא, בכלכלה, בשירות הציבורי, אפילו בתקשורת. הוא פשוט לא מעז לעמוד על שלו ולהתעמת. וזה לא שיש צורך לטעון בזכות הרפורמה המשפטית על כל סעיפיה. כל מה שצריך זה להתנגד, ובתוקף, לפוליטיזציה של מערכות שאמורות להיות א־פוליטיות, אבל נרתמו באופן מלא למאבק של השמאל, בטענות עלובות שמכסות על מניעים פוליטיים מובהקים. יש דתיים וימנים בהייטק, שיכולים וצריכים להעז לצאת נגד מנהלים שרותמים את החברה שלהם למאבקים פוליטיים שנויים במחלוקת. כך באקדמיה, כך בתקשורת, כך בצבא – גם ביחידות המיוחדות. נכון שנוח יותר להשאיר את המאבק לממשלה. שמנו פתק בקלפי, בימים כתיקונם זה אמור לכאורה להספיק. אבל הנה – ראינו שהממשלה לא יכולה לבד. היא זקוקה לעורף ציבורי, למאבק אזרחי. הצד השני מגויס ברמה מטורפת, ואיפה אנחנו? עסוקים במפגשים ובניסיונות פשרה? אני לא נגד מפגשים, גם אני הייתי בכמה. אבל כשהצד השני משלח כל רסן ואינו מוכן לזוז במילימטר מעמדתו, גם אתה חייב לצאת למאבק על עמדתך. לשמאל יש תקציבי עתק ולמעלה ממאה ארגונים ועמותות שרתומים למאבק להפלת ממשלת הימין ולמען המשך שלטון האליטות על הרוב הדמוקרטי. גם אם אין לנו את מאות המיליונים שלהם - כוח אדם ורוח התנדבות יש ויש. חסרה הנהגה, חסרים יוזמה וארגון. כי למה להתפלש בבוץ אם כל כך נוח לשבת על הגדר? אבל בעוד כמה שנים תשאלו את עצמכם, או שילדיכם ישאלו אתכם, איפה הייתם כשהרסו את המדינה? מה עשיתם כשפוררו את צה"ל? האם נקפתם אצבע בעת שהניסיון להחזיר את הסמכויות הגזולות לידי הרוב הדמוקרטי ונבחריו נחל כישלון חרוץ בגלל מחאה אנרכיסטית, כוחנית ודורסנית, חסרת אחריות וחסרת גבולות? איפה הטייסים שלנו? למה אני מכיר רק אחד, שי קלך, שרץ מאולפן לאולפן כדי לצאת נגד חבריו הסרבנים? אני ממש מתאפק שלא לנקוב כאן בשמותיהם של טייסים בכירים ונערצים מציבורנו, שבשתיקתם מאפשרים להפוך את הסרבנות בחיל האוויר לאיום על ביטחונה של מדינת ישראל. למה הקצינים הבכירים שלנו במילואים, מדרגת סגן־אלוף ומעלה – מלבד בודדים כמו האלוף עמידרור – אינם טורחים להשמיע את קולם, אינם מתאמצים להתארגן ולתת קונטרה לסרבנים? לא צריך אפילו לתמוך ברפורמה, צריך רק להיאבק בעוצמה נגד עריקה משירות בצה"ל תוך הפקרת ביטחון המדינה. אין לנו מספיק אומץ כדי לבטא את המסר האלמנטרי הזה? ואיפה הרופאים שלנו? למה הם לא דורשים את התפטרותו של יושב ראש הסתדרות הרופאים, שניצל את מעמדו באופן מחפיר לשביתה פראית תוך הפקרת החולים? 5 העיתונאי הבכיר קלמן ליבסקינד, שעובד בתאגיד 'כאן' וב'מעריב', הודיע היום על הפסקת צריכת מוצר של חברת שטראוס, שהכריזה חרם על פרסום בערוץ 14. "הודענו עכשיו לתמי 4 על סיום ההתקשרות. אנחנו רוצים לשתות מים, לא פוליטיקה", צייץ ליבסקינד בטוויטר. בכתבתה של הדס צורי בגיליון זה תמצאו ריאיון עם דוקטורנטית צעירה ומבריקה שמסכנת את הקידום שלה כדי להוקיע את הפוליטיזציה של המערכת האקדמית באוניברסיטת חיפה. אלו שתי דוגמאות קטנות לאומץ לב ציבורי שאם ישוכפל במאות ובאלפים – כל הסיכויים שהשפיות תחזור לשרור פה, והמדינה תנוהל בידי הכנסת והממשלה שנבחרו בהליך דמוקרטי כשר למהדרין. כל עוד לא ניסינו – מוקדם מאוד להכריז על כישלון. לתגובות: eshilo777@gmail.com ***
