השבוע, בפעם השנייה השבוע ליבי נשבר מאנשים שהחשבתי לחברים ותקעו סכין בגבי, פעמיים יותר מדי לשבוע אחד. הם ישבו בחדר האוכל בארוחת הצהריים באוניברסיטה ואני הייתי נושא השיחה שלהם. אותם חברים ששניים מהם עובדים צמוד אליי במעבדה אמרו עליי שאני רודפת פרסום, שאני פתטית, שעשיתי זאת כדי להיות חסינה מפיטורים לעד. שהסיפור על אחי המאומץ מגוחך ולא רלוונטי, שאני עושה מניפולציות ושהרקטור צודק בדבריו. בכל אלה שיתפה אותי חברת אמת שבמקרה עברה במסדרון ושמעה אותם. במשך שמונה חודשים הרעפתי עליהם אהבה, חיבקתי, תמכתי והפתעתי אותם בשוקולדים ופתקי הצלחה לפני מבחנים שעברו. הייתי הראשונה לקפוץ לעזור להם, ליבי היה פתוח בפניהם כי איני יודעת אחרת; כך לימדו אותי בבית. זה תפס אותי ברכבת חזרה מהרצליה לחיפה והדמעות הציפו וחנקו את גרוני. למה? השאלה הזו המשיכה לפעום בתוך ליבי המדמם. למה שיעשו דבר כזה? אני אוהבת אותם, הייתי כל כך טובה אליהם, למה שיחשבו עליי דברים כאלה רעים? הרגשתי שאני נשאבת במנהרת זמן לתיכון, לתקופה בה התהלכתי שקופה בין הילדים, ושוב תחושת זרות שלצערי אינה זרה לי בחיי התפשטה בגופי. איני שייכת. איני אהובה כאן, הם מדברים בשפה אחרת משלי. השעה הייתה חמש בערב וכל מה שרציתי היה לחזור הביתה, להתחבא מתחת לשמיכה ולהירדם כדי שיפסיק לכאוב לי, אבל אין ברירה, הבטחתי למנחה תוצאות. ירדתי מהרכבת ונהגתי שבורה לאוניברסיטה, ואז נתקלתי באחד מהחברים. הוא חייך אליי ואמר שלום, נופפתי לו לשלום בחזרה והמשכתי, אבל אז קרה משהו שלא קרה לי בעבר. נעצרתי, הרי אני כבר לא אותה קרן מושתקת. ואם אנשים חושבים שאני אמיצה, מן הראוי שאתנהג ככזו ולא אשתוק לו. אז חזרתי כמה צעדים אחורה ונכנסתי למשרד שלו, וצעקתי עליו. צעקתי שאני פגועה, שזה כל כך לא מכובד ושהחשבתי אותו לחבר, ושאני מקווה שלהבא לא ינהג כך. הוא התנער ואמר שאינו מבין ולא יודע על מה אני מדברת. הסתובבתי ויצאתי משם בגב זקוף. לרגע הרגשתי גאה בעצמי שלא הבלגתי, כמו שאני מורגלת כל כך טוב, ושהצלחתי לצעוק את האמת שלי. הגעתי למעבדה הריקה והתיישבתי לעבוד. 10 דקות בקושי חלפו ונכנסה לי שיחה. "אני מדבר עם ד"ר אסייג?" שאל קול מבוגר עם מבטא ספרדי כבד. "אליהו זייני על הקו", היה זה הרב לשעבר של הטכניון, דוקטור למתמטיקה, מזרחי ודתי. הוא קרא את הפוסט שלי על הרקטור והתחבר ממעמקי נשמתו. הוא סיפר שמכיר מקרוב את הטרור האקדמי, שבמשך 43 שנים חווה על בשרו את העוולות הקיימות באקדמיה ה"ליברלית" בישראל, ולכן מבקש כעת לחזק את ידיי. התרגשתי מאוד שהתאמץ למצוא את הנייד שלי וטרח להתקשר כדי לשתף אותי ולחזק אותי הודיתי לו בחיוך ובקול חנוק מדמעות. ואז הוסיף: "קרן, אני רוצה שתבטיחי לי דבר אחד. תחזיקי מעמד ותתברגי כמה שיותר גבוה כדי שתוכלי לחולל שינוי עמוק מבפנים". הסכר נפרץ, בכי חסר מעצורים יצא מתוכי. סיפרתי לו בבכי על מה שהם אמרו עליי ועל זה שצעקתי על אחד מהם ואני נסערת מזה. שאני פגועה ובודדה כל כך, שאיני רוצה לחזור לאוניברסיטה יותר לעולם. הרב זייני ברגישותו המופלאה מצא דרך לליבי, הוא הקשיב, הכיל, ובעיקר הזדהה עם כאבי. הוא התחנן שאבוא אליו הביתה כדי שנדבר. השבתי במבוכה שאיני לבושה בהתאם למעמד, אך הוא התעקש שאגיע כפי שאני. וכך, יום שהתחיל בכנסת ישראל, התגלגל לשדה התעופה בהרצליה והמשיך לאוניברסיטה שלי, הסתיים בביתו של הרב בשעה 22 בלילה. ברגע שרגלי דרכה במפתן דלת הרב חשתי באווירת קדושה שאפפה את ביתם וצמרמורת פשטה בגופי. שני מלאכים קיבלו אותי בפנים מוארות ומיד הרגשתי בבית. בסלון ניצב השולחן הארוך ביותר שראיתי בחיי ומעיד על כמות האנשים שהם מארחים, ובצמוד לקיר מזנון גדוש מאות ספרי קודש. ישבתי איתם והקשבתי לסיפוריו של הרב, על דרכו הארוכה, המהמורות והתובנות שרכש. הענווה, החכמה, הפשטות והחום של הרב והרבנית כבשו את ליבי, הם ראו לתוכי, ואת הכאב שלי, וזה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו באותו רגע. כעבור שעתיים יצאתי משם מחוזקת ומכירה בחשיבות של השליחות הזו. כפי שאמר לי הרב: "להיות קרן אור לאנוסים באקדמיה ולהניע עבורם את גלגלי השינוי". אותם "חברים" שדיברו בגנותי מאחורי גבי מתנגדים נחרצות ל"הפיכה המשטרית". הם גם אינם יהודים ולכן נעדרי חיבור ליהדות שבעיניי היא הלב הפועם של מדינת ישראל. הם חשבו שאני רודפת פרסום בזמן שדחיתי הצעות להתברג בפוליטיקה, להיכנס כחברת פאנל בתוכנית מבוקשת ולהצטלם לתוכנית דוקו על חיי האישיים. עוד באותו נושא: החוקרת שיצאה נגד הרקטור תנאם בעצרת החירות שני הראיונות שעשיתי הם טיפה בים ההצעות שזרמו אליי. שרה ב"ק ואיילה חסון התקשרו אליי שתיהן והתחננו בפניי, ולבסוף נעניתי בלב רועד מתוך ידיעה שהצפת הנושא הזה וחשיפתו תעלה את המודעות ותוציא אנוסים נוספים מארונות האקדמיה. אז בחרתי דרך לא קלה, אני משלמת ואמשיך לשלם עליה מחיר גדול עוד בהמשך, אך כמו שהבטחתי לרב זייני היקר- לא אתן להם את העונג לשבור אותי ולפרוש. אני כאן להישאר, לעבוד קשה ולהתקדם ואשאיר את ליבי פתוח ואוהב למרות שהפגיעה תגיע. אחיי ואחיותיי, תהיו טובים ותזמנו אהבה. ד"ר קרן אסייג היא אשת ימין ומדענית חוקרת באוניברסיטת חיפה
