לפני שבוע השתתפתי בפגישה, יחד עם חברי מזכ"לי תנועת הנוער בישראל עם הרמטכ"ל, דובר צה"ל, ראש אכ"א ודובר צה"ל, בקריה בתל אביב.

בשיח משותף סביב האתגרים החברתיים במדינה בעת הזו ובפרט סביב נושא השירות בצבא בסדיר ובמילואים בעת הזו, שיתפתי את הרמטכ"ל בתחושות איתם אני מסתובב בתקופה האחרונה. לפני שמונה עשרה שנה ימי המאבק לעצירת תוכנית הגירוש של גוש קטיף וצפון השומרון.

מצאתי את עצמי כנער שאוהב את המדינה וגאה בצבא נאבק נגד אותה המדינה ומול אותו הצבא בניסיון לעצור את מה שבעיני היה אסון. שיתפתי את הרמטכ"ל בסיפור אחד, במהלכו מצאתי את עצמי במציאות של סכנת חיים. באחד הימים של קיץ 2005, צעדנו עשרים וארבעה בני נוער לישוב חומש הנצור. שאנחנו עוברים ומתקדמים בתוך ארבעה כפרים ערבים מהעוינים ביותר, כשאף אחד מאיתנו לא חמוש.

לא פחדנו, היינו חדורי מטרה ומלאים בעוצמות אדירות של נוער (ללא שיקול הדעת של מבוגר) להגיע לחומש ואולי, אולי נצליח לעצור את מכונת ההרס. משהו אחד הפחיד אותי יותר מהכל. החשש שאולי אקלע בזמן הלא נכון, למקום הלא נכון ובלהט המאבק האנשים שסביבי יעברו את הגבול החוק. אולי יעשו אי אילו מעשים ועקב כך ימנעו ממני לזכות עשות שירות משמעותי בצבא עליו חלמתי.

שמונה עשרה שנה אחר כך, אני מנסה לחזור ולהיכנס לראש של אותו נער. עם כל הכאב, התסכול והכעס כלפי המדינה וכלפי הצבא שיישם בפועל את משימת ההרס והחורבן שהטילה עליו ממשלת ישראל.

עולה חודשים סופרים לאחר מכן בשמחה ואהבה על אותם המדים בדיוק והולך לשרת את אותה המדינה. כל זאת בדיוק, באותה האיזור. צומת כיסופים, גבול רצועת עזה המקום ממנו גורש עם חבריו. כי, כן אין לנו ארץ אחרת! אחים אהובים, מתנגדי הרפורמה המשפטית - בימים אלו של מחלוקת עזה בואו נזכור.

אין לנו עם אחר, אין לנו מדינה אחרת, אין לנו צבא אחר. אנחנו כולנו כאן יחד עם כל ההבדלים, השוני והמחלוקות לא כי נגזר עלינו, לא כי אין ברירה - אלא כי אנחנו בוחרים להיות יחד, רוצים לחיות יחד. עמוק בפנים אנחנו אהובים אחד את השני אהבת נפש.

כל לוחם בפלוגת המילואים בה אני משרת יודע שאמסור את חיי למענו יהיו עמדותיו אשר יהיו והוא גם יעשה כן למעני. כולנו בחרנו לשרת יחד בצבא בסדיר ובמילואים מתוך אהבה. אסור בשום אופן שנציב תנאים לשירות שלנו בצבא, בסדיר ובמילואים. כי פשוט אין לנו ארץ אחרת.

הכותב הוא מזכ"ל תנועת הנוער אריאל