"לא משאירים פצועים בשטח": סיפורם של עולי הגרדום לוחמי האצ"ל - י"ב באב תש"ז לפני 76 שנה. סיפור הגבורה של יעקב וייס, נער צעיר בן 18 שחי בהונגריה בתקופת השואה, התחזה לקצין נאצי ובעורמה הציל מאה יהודים ממחנות ההשמדה ע"י גניבת דרכונים ות.ז מהנאצים.
סיפורו של יעקב וייס מתחבר בצורה יוצאת דופן ומפתיעה לאבשלום חביב, תושב ירושלים בתקופת המחתרות שבא ממשפחה דתית. נער צעיר בעל גאווה יהודית עם יכולת פיקוד ומנהיגות באצ"ל. יחד השתתפו בפעולות רבות כמו פיצוץ מועדון הקצינים גולדשמידט בירושלים והפריצה לכלא עכו.
יחד עם חבר נוסף בשם מאיר נקר, הם נעצרו ע"י הבריטים ומקבלים גזר דין מוות, אותו הם מקבלים בפנים חתומות ובשירת התקווה. הם לא היו מוכנים לבקש חנינה:' זה לא אנחנו. זה לא יעקב מאיר ואבשלום. זה לא אני הפרטי. יש פה משהו גדול יותר - יש פה את עם ישראל והכבוד הלאומי'.
בלילה לפני שהולכים לתלות אותם, הם שרים שירי מחתרות ומעודדים את כל החברים שיושבים בתאים הסמוכים. הדלת נפתחת ולוקחים ראשון את אבשלום, שני את יעקב ולבסוף את מאיר ושלושתם שרים את שירת התקווה, ולשלושתם הבריטים לא נותנים לסיים את שירת התקווה. באמצע השיר נקטע קולם. אם תגיעו לכלא עכו היכנסו לחדר הגרדום, מקום קדוש ומיוחד מאין כמותו. כתוב שם את מילות התקווה, אבל התקווה החתוכה באמצע, 'עוד לא אבדה תקוותנו'...
על קברם נכתב: "עלו לגרדום בקדושה, בגבורה ובאהבה". מהם אנו לומדים מסירות הקרבה אישית וגבורה יהודית בלוחמם על ארץ ישראל וכיבושה. הסיפור הזה הוא אמנם סיפור מלפני 76 שנה, אבל זה הסיפור שלנו, של העם שלנו ותמיד תמיד נזכור שעם ישראל חי.
האזינו לנו בספוטיפיי ובגוגל פודקאסט.
האזנה נעימה.