בכמה נקודות אפרט הנסיבות מהן עולה בברור כי לעמירם אין כל קשר למות הילד הערבי בדומא בעקבות שריפה שפרצה בבית המשפחה.

בכפר דומא ניטש סכסוך מתמשך בתוך חמולת דוואבשה שבמסגרתו הציתו הניצים כלי רכב ובתים, באופן הדדי בתוך החמולה. הצתות כאלה היו, זו עובדה, לפני המקרה נשוא הרשעת עמירם וגם לאחריו תוך כדי היותו של עמירם מאחורי סורג ובריח בכלא.

גורמי החקירה מתעלמים באופן שיטתי ועקבי מהעובדה הזו. זאת ואף זאת – בהתקיים שריפות נוספות לאחר שעמירם נעצר נקטו הרשויות פעולות למנוע חקירתן. במקרה אחד נטען ששריפה כזו ארעה מפאת קצר חשמלי (למרות שהבית הנדון לא היה מחובר כלל לרשת החשמל). במקרה אחר של שריפת בית כזה בכפר (אף הוא בהיות עמירם עצור) טענו גורמי הביטחון שמדובר באירוע פלילי ומנעו מעיתונאים וגורמים אזרחיים נוספים מלהגיע למקום , לשאול ולחקור.

על קיר הבית נשוא הפרשה נמצא כיתוב בכתב עברי, בין היתר הופיעה המילה "נקמה". ניתוח קליגרפי של הכיתוב מלמד על כך שיד ערביה היא שכתבה את הכתובת. לא אלאה אתכם אלא שסימני ניקוד אופייניים ועוד סימנים מובילים לזו המסקנה.

בשחזור שנערך עם עמירם ובניגוד לכל נוהל הובל עמירם והונחה על ידי חוקריו. ערכו המשפטי של "שחזור" כזה כמו גם משקלו הראייתי הם כקליפת השום.

עדויות נוספות כגון רכב בזירה, מספר הנוסעים ועוד...כל אלה לא מסתדרים עם שום דבר ובוודאי אין בהם כדי לתמוך בהרשעת עמירם, בנוסף היה לעמירם אליבי בו איש לא התחשב.

מתברר אם כן שלא היה כל בסיס ראייתי נגד עמירם וממילא לא היה מקום להגיש נגדו כתב אישום. אך בזה לא היה די:

אציין שמיום אירוע השריפה חלפו כארבעה חודשים עד למעצרים. הסיבה המוצהרת- העדר ראיות!!. גם לאחר הגשת כתב האישום ( בתאריך 3.1.16) הודה השר גלעד ארדן שאין ראיות על מנת להגיש כתב אישום. יתרה מכך, גם לאחר סיום משפט הזוטא לעניין קבילות ההודאות שהוצאו מעמירם בעינויים (יפורט לקמן) התברר ואושש- בידי התביעה אין ולו בדל ראיה!! (הפרקליטות הודתה בכך במהלך המשפט).

כל שהיה בידה הם ההודאות והשחזור.

פרקליטות מחוז מרכז טענה במשפט הזוטא כי "למרות הפעלת אמצעים חריגים" (העינויים בחקירות הנאשמים ) "הודאותיהם ניתנו מרצון חופשי והן קבילות משפטית" – על כגון דא נאמר- אין לדעת אם לצחוק או לבכות. זו טענה אבסורדית שהדעת אינה סובלת כלל!! (בהתחשב בטראומה, במצב הנפשי, ברצון למנוע בכל מחיר המשך העינויים ובהתניות שנוצרו אצל הנחקר כתוצאה מהעינויים).

-בהיבט המשפטי: ערכה של הודאה שלא ניתנה "מרצון חופשי" הוא – א פ ס !!! . זה הדין, לא רק בארצנו הקטנה אלא גם בכל שיטות המשפט הנוהגות בדמוקרטיות בעולם הרחב.

כל זה לא הפריע לערכאות השיפוטיות השונות , לרבות "בית המשפט" העליון", להרשיע את עמירם ולגזור את עונשו לחומרה באופן שלעולם לא ישוחרר.

לאחר ההרשעה הושם בן אוליאל בכלא שם הוא מוחזק בתנאים תת אנושיים, בבידוד מוחלט, תוך שלילת זכויות הניתנות לאסירים אחרים ביניהם הגרועים שברוצחים הערבים. למנוולים הערבים שדם יהודי רב על ידיהם יש טלוויזיה רב ערוצית , חברים למאסר עימם הם מתגוררים , טיולים בשטחים ייעודיים לכך, לימודים אקדמיים, חדר כושר, ארוחות אותם הם מבשלים לעצמם כבילוי משותף, חופש פולחן דתי במסגרות חברתיות רחבות, שיחות טלפון וביקורים. לעומת שביו של עמירם – אלה תנאי נופש בבית מלון, ממש כך !!

מישהו מנמק את האפליה הנוראית הזו? מישהו נותן עליה דין וחשבון? מי הוא זה הנושא באחריות למצב הנורא הזה, הכל כך לא אנושי? ועל אפליה כבר דיברנו?

לאחרונה התעוררו רבנים ואישי ציבור לפעול נגד העוול המשווע. במודעה גדולה המתפרסמת בימים אלה יש קריאה לשפר את תנאי כליאתו "עד לשחרורו". זהו נוסח נכון וצודק ולכן גם מבורך. מצופה מכל יהודי לדרוש צדק עבור עמירם. גם במדינה בה מערכת המשפט חולה, מעוותת ומושחתת – צריך להיות גבול לעוול. במקרה של עמירם הוכח לנו כי גבול כזה לא קיים ולמרות זה אין לנו הזכות להחריש.