יהונתן פולארד ורון ארד למשל, ייצגו ושיקפו את צרת עם ישראל הנמצא כולו בשביה. אתמקד בדוגמא אחת מהעבר. בשנת תרנ"ד, 1894, הואשם אלפרד דרייפוס, קצין במטכ"ל הצרפתי, בריגול. הראיה היחידה נגדו היתה פתק שנתפס על ידי כוחות הביטחון הצרפתיים החשאיים ובו מידע מסווג שנשלח לנציגי מדינה זרה. לא היה שום ממצא משמעותי שייקשר בין הפתק לבין דרייפוס מעבר לזה שמידע כזה יכול להיות ידוע גם לו. להיפך, בפתק נכתב שהמרגל מוסר המידע השתתף ב"תמרונים" דבר שלא תאם לדרייפוס, ואילץ להסביר שמדובר בכינוי למסע שעשה מספר חודשים קודם. גם כתב היד שהיה דומה אבל שונה הביא למחלוקת בין גרפולוגים. אז למה בחרו להאשים דווקא אותו? כנראה שמשקל לא קטן ניתן ככל הנראה לכך שהוא יהודי שקל להאשים. זו לא היתה צרתו הפרטית של דרייפוס. צרתו של עם ישראל התבטאה דרכו. ז'וזף ריינאך - אחד ממתעדיה החשובים של הפרשה כותב שמרגע סימונו של דרייפוס כאשם, "מתרחשת התופעה שתחלוש על כל ה'פרשה'. לא העובדות הבדוקות שנבחנו בזהירות הן היסוד שעליו מתבססת ההאשמה, אלא להיפך, ההאשמה הקבועה מראש, שאין להפריך אותה או לחלוק עליה, היא המעוותת את העובדות ומסלפת אותן". הדרך להרשעה היתה נחושה. כשצריך היה לייצר תיאוריה על השינויים בין כתב היד בפתק לכתב ידו של דרייפוס נבנתה תיאוריה. "תיאוריית הזיוף העצמי" , כשצריך היה לרמוס את החוק ואת סדרי המשפט הצרפתי- גם זה נעשה, ראש שירות הביטחון החשאי לא בחל בעדות שקר, כדי לקדם את התיק, וכשצריך היה לעבות ראיות זייפו כוחות הביטחון החשאי פתק נוסף שכביכול נתפס והפעם ללא עוררין, היה זה כתב זהה לכתב ידו של דרייפוס, (- פתק זה הוצג רק לשופטים באופן סודי ביותר שלא ניתן לעיון הסנגור כדי לא לפגוע בביטחון המדינה כמובן) ואם כל אלו לא הספיקו, אז נשמעו איומים מפורשים של ראשי המערכת הביטחונית כלפי חבר המושבעים, שיפסקו נכון ויתנו אמון בלתי מסויג במערכת הביטחון. הרמטכ"ל ידע לאיים בקטסטרופה צבאית. דרייפוס הורשע על סמך ראיות רעועות. וזו לא היתה צרת יחיד. הוא הוגלה לאי השדים לכליאה בבידוד, ולא היתה זו צרת יחיד, גם במשפט החוזר שנערך לו לאחר כמעט 5 שנים בזמן בו היה די ברור מי המרגל האמיתי, ובכל זאת, הורשע דרייפוס בשנית, לא היתה זו צרת יחיד. כשהמהומות גלשו מהכניסה לבית המשפט לכל רחבי העיר, והגיעו לכדי ניפוץ חלונות ראווה של חנויות בבעלות יהודית והשחתת רכוש יהודי, ובעיתונות המקומית תוארו המהומות כ"ביטוי לזעמו האציל של העם". לא היתה זו צרת יחיד סופר אמיץ בשם אמיל זולה פרסם מאמר בן 40 עמודים שמנוסח כמכתב פתוח לנשיא ובו הוא כותב בין השאר: "תדמיתה של צרפת כולה תוכתם בזוהמה הזו, ובדפי ההיסטוריה יירשם שפשע זה נגד החברה קרה בתקופת נשיאותך..." אני מאשים אומר זולא, את גנרל ביו בכך שבידיו הייתה ראייה מוצקה לחפותו של דרייפוס, והוא העלים אותה. הוא אשם בפשע זה נגד האנושות והצדק... אני מאשים את הגנרל פלייה ואת רב-סרן ראבארי בניהול חקירה מרושעת, מוטה באופן מפלצתי, אני מאשים את משרד המלחמה בשימוש בעיתונות...כדי לנצח על מסע מתועב (שנועד) להוליך שולל את הציבור הרחב ולכסות על עוולותיהם. וכו' וכו' עוד באותו נושא: חנינה לאסירים היהודים היושבים בכלא העתירה שהקלה בתנאי עמירם בן אוליאל הקלה בתנאי מעצרו של עמירם בן אוליאל עמירם בן אוליאל יעבור לאגף התורני נחזור לימינו. ללא ספק הרשעתו של עמירם בן אוליאל שלא מתבססת אפילו על פתק חמורה יותר מעלילת פרשת דרייפוס. עמירם הורשע ללא כל ראיה הקושרת אותו למעשה ההצתה בדומא. שם בצרפת הודאה על סמך עינויים בלבד כנראה שלא היתה תופסת לכן הכוחות החשאיים שם לפחות ניסו לשקר בדרכים אחרות. עמירם הורשע ללא שום ראיה ואין זו צרת יחיד היותו בבידוד במשך כמעט שמונה שנים בתנאי הכליאה הקשים ביותר במדינת ישראל, אינה צרת יחיד. דחיית הערעור לאחר 6 שנים מהמשפט הראשון- גם היא אינה צרת יחיד. הפרקטיקה של מעצרים מנהליים כנגד מתיישבים שנוקט השב"כ. מעצר אדם ללא שום ראיה נגדו, שתפסה תאוצה מאז הצלחתם להרשיע אדם ללא כל ראיה באירוע דומא- אינה צרת יחיד. אין ספק שהרשעה זו הינה כתם על מדינת ישראל כולה אות קלון על השב"כ, על העיתונות, על מערכת המשפט, ובדפי ההיסטוריה יירשם שפשע זה נגד החברה קרה וקורה בתקופת בית משפט העליון של נאור, וחיות, בזמן ראשי השב"כ, כהן, וארגמן, בזמן ראשי הממשלה נתניהו, ובנט ובזמן הנשיאים ריבלין והרצוג. אני לא מאשים. אני שואל. רק שואל. אני שואל. איך חוקר שב"כ שנתן יד לפשע הזה ישן בלילה? מיגל, לנו אתה יכול לספר שפעלת עבור ביטחון ישראל, אבל אם יום אחד תעמוד מול עצמך ולפחות לעצמך לא תרצה לשקר, מה תעשה עם החרפה שעליך? לאן תברח מעצמך? רק שואל. אני שואל. מה חושבים לעצמם כתבי הפלילים בעיתונות והפרשנים הביטחוניים בתקשורת המגויסת שבמקום לזעוק ולהתריע על העוול הנורא שמתחולל על הרשעת שווא שנרקמת, על פשעים שמבוצעים ועל חוק שנרמס הם הפכו לדוברי השב"כ. אני שואל. נניח שהשופטים לא חוששים לטעות ולהשליך מישהו לכל חייו לכלא, הרי הם לא משלמים על טעויות. נניח גם שהם לא חוששים לטעות בכוונה כדי להמשיך ולהתקדם במערכת וכדומה, כי הרי הם לא משלמים גם על כאלו טעויות. אבל איך יתכן ששופטים מהוללים יאבדו כל כבוד עצמי בפסק דין שמנותק מהשכל הישר? בפסק דין שזועק עיוות ותפירת תיק? הרי זהו פסק דין שיילמד בפקולטות למשפטים. עלילת דומא עוד תילמד בבתי הספר. נראה לכם שאתם בלתי שפיטים? זה אולי נכון כרגע, אבל ההיסטוריה בוודאי תשפוט אתכם לדיראון. רק שואל, אסתר חיות, לא מאשים, רק שואל. אני שואל. איך שופטת לא מתביישת לפסוק ש 36 שעות לאחר עינויים במשך 21 יום, כשעדיין המעונה שוהה במרתפי השב"כ בלי לראות עורך דין כשהמענה הראשי ניצב מולו, ההודאה נמסרה מרצון? הנימוקים בסגנון שמדובר באדם פיקח שאינו בקבוצת סיכון למסירת הודאת שווא.. הינם זלזול לאינטליגנציה האנושית ובעיקר זלזול של השופטים בעצמם. תגידי רות לורך, לא חשבת שמישהו יקרא את החכמות שלך? רק שואל. בפרשת דרייפוס היה אמיץ נוסף, מבין שורות הביטחון החשאי, ז'ורז' פיקאר, שחקר ומצא מיהו המרגל האמיתי. פה בארץ עוד לא נמצא מישהו מכוחות הביטחון שיחקור את שורת אירועי השריפות בחמולת דאוובשה שנמשכו גם לאחר מעצרו של עמירם, וינסה לגלות את האחראי האמיתי להצתות באותו כפר. אחזור שוב לדרייפוס ואשלים עם עוד פיסת מידע מנחמת במידת מה, שבסופו של דבר בעקבות הסערה הציבורית שעוררה הפרשה וחוסר הנוחות שחש ציבור גדול נוכח עוולות המערכת השלטונית, קיבל דרייפוס חנינה, ו9 שנים לאחר מכן, בשנת תרס"ו, 1906, אף בוטלה ההאשמה כנגדו בבית המשפט העליון. עיתונאי צעיר בשם תיאודור הרצל שסיקר את האירוע במשפט דרייפוס, והתפלץ מחוסר הצדק, מעיוות הדין הגלוי כל כך, ומשיתוף הפעולה של העיתונות וההמון המוסת, גם לא ראה בזה צרת יחיד. לכן הוא חלם על מדינה בה ישפטו צדק. בה לא יירדפו יהודים בגלל יהדותם, על ידי כוחות בטחון חשאיים ובתי המשפט לא ישמשו להם חותמת גומי. את זה שדווקא כאן, במדינת היהודים, יסומן אדם בידי כוחות הביטחון החשאיים כאשם ויעונה כשהדבר היחיד שקושר אותו לאישום הוא שיש לו פאות, שהוא שומר מצוות, והוא גר בגבעה ביש"ע, ואת זה שדווקא בבית משפט בירושלים ירשיעו אדם רק על סמך הודאה שחולצה בעינויים, את הגרסה הישראלית הזו, הוא לא חזה. כמו לדרייפוס שבסופו של דבר זוכה לאחר שנים של סבל רב, כמו לזדורוב ולברנס, מגיע סוף סוף גם לעמירם משפט צדק.
