אל תגידו שזה בלתי אפשרי כי זה כבר היה: למרות שכבר עברו שלושים ומשהו שנים, למרות שזיכרונם של בני אדם קצר והם נוטים להתרגל מהר למצבים חדשים, גם הזויים: לפני פרוץ השלום, לפני ימי אוסלו, לפני שפרס ורבין הביאו לכאן את ערפאת עם ארבעים אלף חייליו מצוידים בנשק, לפני שהקימו את הרשות באותם הסכמים ארורים, לפני שמדינת ישראל במו ידיה יצרה ופיתחה את התקווה, העתיד והחלום של הערבים לנצח את היהודים – מספרים שהיה כאן די שקט, שהיה כאן שלום אמיתי, בלי חוזה, בלי מדשאות ירוקות בבית הלבן ובלי פרסי נובל, אבל היה כאן שלום. יהודים נסעו בכל יו"ש בלי פחד, בלי נשק ובלי רכבים ממוגנים, ערכו קניות בערים הערביות כולל ברמאללה, שכם ואפילו רצועת עזה, הלכו לשמחות אלו של אלו, הכל ללא חשש וללא מורא. כן, אפילו בתקופת האינתיפאדה הראשונה שהביאה את זריקות האבנים, עדיין היה כאן חיים נורמליים. אדריכלי אוסלו זרקו אבן לבאר וכעת קשה להוציא אותה, אבל אל תגידו שזה לא אפשרי לשנות ולהחזיר את הגלגל. זה אפשרי לפחות כמו שאפשרי היה להקים את המדינה תחת איום הפלישה הכל ערבית, לפחות כמו כיבוש ואיחוד ירושלים במלחמת ששת הימים כנגד כל הסיכויים. צה"ל פרוש היום בכל רחבי יו"ש בקצה גבול היכולת – עשרות גדודים ופלוגות מג"ב נוכחות בכל רגע נתון במוצבים, בפילבוקסים ובמחסומים. גיזרה שהחזיק בעבר גדוד מחזיקה היום חטיבה מתוגברת. אי אפשר להאמין שכך היה אבל זה היה, ולא כל כך מזמן – פחות מפלוגה אחת החזיקה, טרום ימי אוסלו ופרוץ השלום את כל מרחב חברון, פלוגה משועממת שהעבירה את תקופת המילואים בסיורים משעממים בג'יפ פתוח. אפשר להחזיר את ההרתעה, אפשר להשיב את השקט, אפשר לחזור ולחיות כבעלי בית בארצנו. הדרך הזו לא עוברת בעוד גדודים, עוד מעצרים, עוד מעצרי פינצטה בעומק הערים, עוד גדרות, עוד אמצעי הגנה והתבצרות, עוד חיילים חבושי קסדות בכל צומת ובכל כיכר, אלא להפך – בפריצת הגדרות, בהפיכת הכללים. – לא עוד אנחנו בפנים והם בחוץ, אנחנו כלואים בישובים המבוצרים והם חופשיים, אנחנו חוששים והם נוסעים ללא מורא וללא פחד. זה עובר בכריתת ענף התקווה הערבית, זה עובר בחומת מגן, בבעל הבית שמבין שאם הוא לא ישתגע, הוא בסוף לא יהיה בעל הבית אלא אורח נרדף בביתו שלו. עוד באותו נושא: אח הנרצחת השתתף בהריסת בית המחבל השופט עמית: הריסת בתים - חובתה של המדינה בשל הפיגועים: תושבים פירקו את כיכר הכבשים בתי המחבלים שרצחו את בת שבע ניגרי ייהרסו שלושים שנה עברו, אבל לנו אסור להתרגל. אסור לנו להתרגל לאם שנרצחת לעיני בתה, אסור לנו להתרגל לאב ובנו שנרצחו כי כל חטאם שהם תיקנו רכב במוסך. אסור לנו להתרגל שליהודי אסור לנסוע או לדרוך במקומות מסוימים בארץ ישראל, שיש מקומות בארצנו שבלי נשק ובלי רכב ממוגן זו סכנת נפשות להסתובב. אסור לנו להתרגל לבטונדות, לגדרות, למחסומים ולפילבוקסים, אסור לנו להתרגל ולהשלים עם התודעה הזו, אם כל חטאת ששורה כאן מאז הסכם הדמים – שהם בעלי הבית ואנחנו האורחים. שיש שטחים בארץ ישראל שכבר לא שייכים לנו אלא לאויב, שטחים שעל פי חוק אסור בהם לאזרח ישראלי להיכנס. אסור לנו להתרגל לתפיסת ההגנה, ההתבצרות העמידה במקום וההשלמה – עד הפיגוע הבא. זה נכון שעם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה, זה נכון שארץ ישראל נקנית בייסורים, זה נכון שבית הקברות הוא סימן לעיר. אבל כל אלו לא תירוץ לבטלה, והדרך הארוכה היא לא תירוץ לעמוד במקום. היו כאן ימים טובים יותר, ולכן יש דרך וזה אפשרי, בידינו היא, בידי הממשלה, בידי צה"ל, בידי עם ישראל, וזה יקרה. במוקדם או, נקוה שלא, במאוחר. בעזרת ה' ובעזרתינו.
