בשבוע שעבר (ג') נערכה בסימן 'יוזמה והתקפיות' עצרת חטיבת יהודה, המציינת 35 שנים להקמת החטיבה ושבעים שנה לפעולות התגמול ההיסטוריות שהתרחשו בגזרתה. בראשה עמד מפקד אוגדת יהודה ושומרון תת־אלוף אבי בלוט, והיא נערכה בבית הכנסת העתיק בסוסיא. בעצרת נכחו מפקדי החטיבה לדורותיה, משפחות שכולות, אנשי התיישבות ואנשי ביטחון, מפקדי החטיבה וחייליה, גדודים המבצעים תעסוקה מבצעית בגזרה ומפקדי גדודי המילואים של החטיבה. במהלך הטקס הוענקו תעודות הערכה לשלושה אורחי כבוד: סגן אלוף (מיל׳) דוד 'טרזן' בן עוזיאל, אלוף משנה (מיל׳) משה גבעתי ומשה הר ציון. "האירוע הזה נובע מסיפור גדול שבו אנחנו מנסים לחבר בין החיילים והמפקדים ובין השטח שבו הם פועלים. דרך החיבור הזה אני מאמין שתהיה בסוף הגנה טובה יותר", אומר מח"ט יהודה אלוף משנה ישי רוזיליו בריאיון בלעדי ל'בשבע'. "חייל יכול להיות בחברון ובמערת המכפלה ולא להיות מחובר לערכים, לשורשים ולהיסטוריה. כנראה אם תהיה מחובר יותר, היכולת שלך להגן תהיה טובה יותר. העצרת היא אות וסימן לחיבור בין מקום, מורשת ונופלים לשטח ולעשייה היומיומית". במהלך היום נערכו סיורים מודרכים בעקבות פעולות התגמול ובעקבות דמויותיהם של אנשי המפתח שהובילו מבצעים היסטוריים אלו ופיקדו עליהם: מאיר הר ציון, יואב שחם וגרשון דובינבוים. "בתחילת היום התחלקנו לקבוצות ועסקנו בפעולות התגמול: מורשת, קרב ופעולה. לאחר מכן השתתפנו בסיור על תחילת ההתיישבות ביתיר ובאזור תלם, לרבות דיון על הגאוגרפיה המקומית ועיסוק בדמויות חשובות. "זה לא רק יום הולדת ואירוע נוסטלגי; עסקנו גם בחיבור של החטיבה להתיישבות ביומיום, מג"ב, משטרה, פעילות מבצעית, מה קורה בחטיבה עצמה, במפקדה ובחמ"ל. מחברים את היומיום של החטיבה עם המעגל של פעולות התגמול והמורשת הרחוקה יותר של לפני שבעים שנים. שזרנו את הזיכרון של הנופלים אז והיום: נר הזיכרון היה לזכר הקב"ט יצחק בואניש, שהיה מהנופלים בציר המתפללים. "היה ערב מדהים. הוא חיבר מאוד והקרין עוצמה, ולא בכדי היה בבית הכנסת העתיק בסוסיא, מקום שורשי שאבותינו הלכו בו לפני אלפי שנים. בא אליי חייל שהיה לו קושי ואמר לי: 'יצאתי הרבה יותר מחובר לחטיבה, הרבה יותר שייך'. לזה זה נועד. כל ההשקעה הייתה כדי לחבר להתיישבות, להיסטוריה ולעבר". כמה ימים לאחר הטקס, השבוע, אירע הפיגוע הנורא בדרום הר חברון שבו נרצחה בת שבע ניגרי ונפצע אריה גוטליב. "זה קשה מאוד. בסוף בסוף בתפקידים האלה, ובמיוחד בתפקידי פיקוד, הדבר הכי קשה שיכול להיות הוא לאבד חיים", אומר רוזיליו. "תחושת האחריות ותחושת הכישלון מלוות אותי. תמיד אני חושב מה היה נכון לעשות אחרת, איפה היינו טובים ואיפה לא. "חזרתי מניחום האבלים בתחושות קשות של כישלון. לא מספיק רק לתפוס את המחבלים מהר מאוד, אלא צריך למנוע מהם לעשות פיגוע, ופה לצערנו לא הצלחנו. היו הרבה פיגועים אחרים שהצלחנו למנוע ופחות שומעים עליהם. צריכים להמשיך קדימה. "בשבעה באו אליי בטענות על רפיסות ועל חוסר התקפיות. אני חושב שצה"ל בכלל והחטיבה בפרט מאוד התקפים; האם זה יגרום שלא יהיו פיגועים? לא. צריכים להמשיך. היו גם פעולות תגמול שהיו בהן הכי התקפיים שאפשר, ועדיין היו פיגועים רצחניים בארץ. הדרך ארוכה, ובסוף אנחנו גם ננצח בה. "צריכים להמשיך במגמה ההתקפית וליזום פעולות התקפיות, ואיפה שיש קיני אויב צריך להסתכל בעיניים פקוחות ולהלום בו. עושים את זה הרבה גם בתקופה האחרונה, וצריכים להמשיך בקו הזה". אלוף משנה רוזיליו מנסה לחבר בין מסרי הטקס בשבוע שעבר ובין ההתמודדות העכשווית עם הטרור. "כשמסתכלים על היסטוריה או מורשת, יש מי שהן בשבילם רק התרפקות על העבר. אני מוצא לנכון בשנים האחרונות ובצבא בכלל שכדאי לחבר את המורשת לערכים שרוצים להדגיש, למסרים שרוצים להעביר לסביבה ולפקודים", הוא מסביר. "חטיבת יהודה הוקמה ב־1988 על רקע האינתיפאדה כדי לספק הגנה. גזרת יהודה היא הגדולה ביותר ביו"ש מבחינת הגאוגרפיה ומבחינת האוכלוסייה, הכוללת גם את ארגון חמאס. לכן אם תנסה לעשות רק הגנה בקלאסיקה של שמירה על המבתרים, כנראה לעולם לא תצליח לספק הגנה טובה". כדי לעורר הרתעה, מדגיש רוזיליו, צריך לתת למפקדים בשטח ליזום. "היכולת לתת לרמות הפיקוד בשטח להתבטא בנושא ההתקפיות וחיזוק ההרתעה היא שיוצרת את ההגנה הטובה ביותר לאורך זמן", הוא אומר, ומסביר: "בהגנה אתה יכול להיות נוקשה, לציית לכללים, תעמוד כאן ותעשה כאן. אבל אני מאמין שאם אתה נותן לאנשים גבולות גזרה ומשימה, הם יודעים ליזום ולעשות יותר. "אני מצפה ממג"דים וממ"פים שייזמו בגזרה שלהם ולא יצפו שאני אאכיל אותם, כי ככה הם לא יצליחו. אני מצפה שייזמו במישור ההתקפי. בפעולות התגמול אנשים מלמטה, כמו מאיר הר ציון, הם שיזמו, ובסוף הלכו אחריו קצינים בעלי כישורים ובעלי יכולות. החשיבה הנכונה היא שצריך ליזום, ואני מצפה מהמפקדים שיבינו שהשכל לא נמצא רק אצלנו אלא גם אצלם". עוד נקודה שרוזיליו לומד מפעולות התגמול היא רוח הלחימה. "בסוף יכולים לקרות פיגועים כמו בימים של פעולות התגמול; אין הרמטיות, לא משנה מי מפקד החטיבה. אחרי מלחמת העצמאות הייתה נפילה ברוח, והקמת יחידת 101 ופעולות התגמול לא עשו שינוי ברמה הטקטית אלא ברוח הלחימה, הרוח של לצאת וליזום, לעבור מהביצה שלך למגרש של האויב. "אני מקווה שגם היום אנחנו מיישמים את הערכים האלה, ואין ספק שצריכים עוד להמשיך ולעשות. השבוע הייתה לנו תזכורת כואבת דווקא בתקופה שהצלחנו לשמור היטב, אך זוהי תזכורת כואבת למה לא לעולם חוסן ועד כמה צריך לזכור את הערכים". כדי לזכור את הערכים נוקט רוזיליו צעדים מעשיים. "יש פרויקט גדול, 'בשביל יהודה', המחבר בין מה שקורה היום לקרקע, להיסטוריה ולמורשת. השקנו ספר שעוסק בגאוגרפיה ובמורשת, ואנחנו עמלים על חיבור לחטיבה ועל הנגשת תוכן שנוגע לנקודות כמו משטרת א־רהווה, מקום שהייתה בו פעולת תגמול, ומשטרת נבי יקין, ליד פני חבר, מקום המיוחס לשלושת המלאכים שהגיעו לאברהם. צריך להנגיש את המקומות הללו, ומאות אלפי שקלים מושקעים במיזם הזה". בעיית דהיישה אל העצרת שציינה את התאריך העגול להקמת חטיבת יהודה הוזמנו כאמור מפקדי העבר שלה. הראשון שבהם, משה גבעתי, מקים החטיבה, מספר על התקופה שבה שלט על הגזרה לפני שהוקמה החטיבה. בתקופה ההיא נקרא האזור גזרת מרחב יהודה. "גזרת מרחב יהודה השׂתרעה על כל השטח שמירושלים בצפון ועד לקו הירוק שמצפון לבאר שבע, ומהקו הירוק שבמערב ועד לקו המְצוּקים שמעל לים המלח במזרח. במרחב יהודה שכנו הערים הפלשתיניות בית לחם, בית סַחוּר, בית גַ'לַה וחברון". משימתו העיקרית של המרחב הייתה אכיפת החוק והסדר ושמירה על הביטחון של כל התושבים, הן היהודים והן הערבים. גבעתי מספר: "ההיערכות הביטחונית הרבה של צה"ל בחברון, כפי שהייתה עם כניסתי לתפקיד, גובשה בעקבות כמה אירועי פח"ע חמורים נגד היישוב היהודי בעיר, ובהם הרצח של יהושע סלומה, תלמיד ישיבת ההסדר בקריית ארבע. בפיגוע אחר נרצחו בחברון שישה מתלמידי אותה ישיבה שבאו לבקר בבית הדסה כאשר מחבלים פתחו עליהם באש אוטומטית והשליכו לעברם רימוני יד, והיו עוד אירועים. המצב בשטח היה נפיץ, והשקענו מאמצים ומשאבים רבים, ובהם כוחות רבים, כדי למנוע את האירוע הבא. "תחת פיקודי הייתה גם גזרת העיר בית לחם, ובכללה מחנות הפליטים ששכנו ממערב לה. המחנה הגדול ביותר והבעייתי ביותר היה מחנה דְהֵיישֶׁה, ששכן לצד הכביש הראשי ירושלים–חברון. עוד לפני שהגעתי לגזרה התרבו זריקות האבנים מהמחנה על רכבים ישראליים שחלפו בכביש הראשי. "כשנה לאחר שהחל מנהיג היישוב היהודי הרב לוינגר לשבות שביתות שבת על הכביש הראשי, הוחלט בצה"ל להקים גדר רשת גבוהה, וזו חצצה בין בתיו הקיצוניים של המחנה לכביש הראשי. גם הגדר לא פתרה במלואה את תופעת זריקת האבנים. במערכת הביטחון החלו לחפש דרכים אחרות כדי לעמוד על פתרונה של הבעיה". אחד מהאירועים הזכורים לגבעתי מאותה תקופה הוא מפגש מיוחד עם שר הביטחון דאז יצחק רבין. "באחד הימים הוזמנתי למפקדת החטיבה בבית אל בשביל להיוועד עם שר הביטחון רבין. בפגישה השתתפו אלוף הפיקוד, ראש המִנהל האזרחי, המח"ט, מפקדי המרחבים וקציני מטה רבים. רבין ביקש לשמוע את דעתנו על הרעיון לסלול כביש חדש ממערב למחנה (דהיישה) כדי להרחיק את הכביש מן המחנה. "ביקשתי את רשות הדיבור. קמתי, הצגתי את עצמי ואמרתי שאם ייסלל כביש ממערב למחנה, בתוך זמן קצר ייבנו בתים חדשים, ושוב יתקרב המחנה לכביש. תחת זאת הצעתי להשאיר את הכביש במקומו ולהזיז את המחנה מזרחה, קרי להרוס את שורות הבתים הקרובות לכביש ולבנות תחתיהם בתים חדשים למפונים ממזרח למחנה, פעולת שיקום לחלק מהפליטים. כן הצעתי לבנות מגרשי שעשועים ממזרח למחנה כדי להרחיק את הילדים מהכביש הראשי. רבין הביט בי בכעס והשיב: 'קצין צעיר, אל תעסוק בנושאים פוליטיים'. כידוע, בסופו של דבר נחפרו ביוזמתו מנהרות בבטן האדמה ממערב לדהיישה, והכביש נסלל בתוכן, מחבר בין הר גילה לצומת אל־חַ'דַר". בשנת 1988 נקרא גבעתי, ששימש אז מפקד מחוז דן, להקים את חטיבת יהודה. הוא מספר על הרגע ההוא. "באחד הערבים ישבתי בביתי וצפיתי בטלוויזיה, כמו כל הציבור בישראל, בחירוק שיניים נוכח הפרות הסדר החמורות בשטחים מחד גיסא ואוזלת ידם של חיילי צה"ל מאידך גיסא. פתאום טלפּן אליי האלוף מצנע. הוא פנה אליי בבדיחות במילים האלה: 'גבעתי, האם אתה יושב עם אפוד הקרב עליך?' "השבתי שאיני מבין את שאלתו, ואז הוא שאל אותי אם אני עדיין רוצה להיות מח"ט חברון. הבטתי ברעייתי שישבה לצידי והשבתי מייד בחיוב". התשובה לא איחרה לבוא. "קח את האפוד שלך ותתייצב מחר בבוקר בחברון. אתה מקים חטיבה חדשה". 42 קילומטר בשלג לגבעתי קשר הדוק גם למאורע השני שצוין בעצרת, שבעים שנה לפעולות התגמול. בשנות החמישים והשישים עשה צה"ל פעולות תגמול בגזרת יהודה, כדוגמת פעולת סמוע, פעולת א־רהווה ופעולת כפפות משי. גבעתי אף חיבר ספר על דמותו של הלוחם האגדי מאיר הר ציון: "הוא היה דמות חד־פעמית ביכולת הניווט שלו, באומץ ליבו, בצניעות שלו וביכולת הכתיבה שלו. בשירותו הצבאי, שנקטע כשהיה בן 22, הוא השפיע על כושר הלחימה של צה"ל הרבה יותר משהשפיעו קצינים בכירים ממנו". עוד נכח בטקס ואף זכה לתעודת הערכה משה הר ציון, בנו של מאיר הר ציון, אשר מרבה לדבר על דמותו של אביו. "הייתה גאווה גדולה בטקס, היה מאוד מרשים. הזכירו את אבא שלי לא מעט, אבא שהיו בו סיירוּת, קריאת שטח, נחישות, עקשנות, דבקות במטרה, והיה אחד החיילים הבולטים של היחידה". הר ציון חוזר אל הנסיבות שהובילו להקמת יחידה 101 ולפעולות התגמול. "המדינה הייתה בת ארבע שנים, ואתגרי הביטחון והעלייה היו קריטיים. הצבא היה מורכב מעולים חדשים, הנושא הביטחוני הוזנח, והתוצאות לא איחרו לבוא. מחבלים מירדן וממצרים ניצלו את הפרצות בגבול וחיבלו בכל הבא ליד, בשוד, בגנבות ובפגיעות בנפש. זו התקופה, והצבא לא נתן פתרון הולם לתופעה", מסביר הר ציון. "אז קם מח"ט חטיבה 16 מישאל שחם ואמר שחייבים לעשות שינוי", הוא ממשיך. "בסופו של דבר הוקמה יחידה 101 כדי לעשות פעולות תגמול מוצלחות, להכות בצד השני ולגרום למדינות השכנות למנוע את הפיגועים שיוצאים משטחן. אריק שרון בחוכמתו יצר אוסף של אנשים יוצאי דופן, מגוונים, שמסוגלים להוציא לפועל, בעלי כושר גופני, רצון ומוטיבציה ויכולת. הוא ידע להפעיל אותם ולהוציא מהם את המרב. בתוך זמן קצר נעשו פעולות התגמול אחרת לגמרי ממה שנעשו עד אז". אחת הפעולות המדוברות של מאיר הר ציון, נזכר בנו, כללה הליכה של 42 קילומטרים בשעת לילה מעבר לגבול. "אבי קיבל את המשימות המורכבות והמסובכות ביותר; אריק סמך עליו בעיניים עצומות. הגיע מידע על חוליה שכבר רצחה שני חיילים על שביל הביטחון ויושבת כעת בפאתי חברון. הם ספרו 21 קילומטר לכל כיוון. מאיר אמר לאריק: אנחנו נוכל לעשות את זה, אם כי בתוך תוכו הוא לא היה בטוח שיוכל לעשות את זה. הוא היה מוכן לקבל עליו את האתגר הזה. "הם הלכו ארבעה חבר'ה, והמשיכו ללכת גם כשגילו שהאזור מושלג. 'עקשנות בלתי מוסברת משתלטת עליי, ממשיכים בהליכה', כתב אבי ביומן. הם הגיעו לחברון, מצאו את הבית וביצעו פעולה נגד החוליה, שניסתה לתכנן פיגועים נוספים. הם הצליחו גם לחזור לגבול לפני עלות השחר. זו פעולה שמדברים עליה עד היום". הר ציון מבקש להסתייג מהשוואות לפעולות נקם בזמן הזה. "זה עירוב מין בשאינו מינו. מדובר על פיגועים וחבלות שבאו מעבר לגבול, לא משטחים שבשליטת ישראל אלא בשליטת ירדן ומצרים, שונה לגמרי ממה שמתמודדים איתו היום. פה זו הייתה המדיניות של הממשלה. נכון שלא כל הפעולות קיבלו אישור מוחלט, והכוח המבצע בשטח לקח את הפעולה למקומות נועזים יותר, ויש כמה דוגמאות לזה, אבל בסופו של דבר הרצון של הממשלה היה ללמד לקח את הצד השני. "היו לזה מאפיינים של נקם, ומשה דיין דיבר על זה במפורש, לגרום לצד השני להבין שדם יהודי אינו הפקר. זו בהחלט הייתה המטרה. אבל אני לא מציע להשוות לפעולות של היום, כי אנחנו בתקופה אחרת, סדר הכוחות אחר, המקומות אחרים לגמרי; אין מה להשוות". אילו ערכים אפשר לספוג מהם כיום? "צדקת הדרך. מעבר לכל היכולות הפיזיות והטכניות של כושר גבוה והתמצאות, חוסר הבלבול הזה של מה אנחנו עושים כאן במזרח התיכון ליווה את אבא עוד מהיותו ילד. רואים זאת מחיבורים שכתב בבית הספר ומובאים בספר 'פרקי יומן'. אבא שלי ידע להחליט ולבצע. הוא תמיד האמין בדברים והלך עם זה עד הסוף, ובהרבה מקרים גם הצליח". ***
