באתר של ערוץ 7 פורסם מאמר של הרב בני לאו, ובו הוא טוען כי הרשעתו של עמירם בן אוליאל מבוססת על כך שבשיחזור הוא הכיר פרטים שרק מי שהיה שם בשעת מעשה יכול היה לדעת אותם. כנגד הדברים האלה פורסם מאמר תגובה של משה פייגלין, הטוען שההרשעה של עמירם מבוססת רק על הודאה שהוצאה ממנו בעינויים. הרי לנו מחלוקת בשאלה על סמך מה הרשיעו השופטים את עמירם. האם על סמך הודאתו, שניתנה לאחר עינויים, או על סמך מה שנקרא בלשון המשפטית 'פרטים מוכמנים', היינו, פרטים שיכולים להיות ידועים רק לאדם שעשה את הפשע, ואינם יכולים להיות ידועים לאדם שלא היה בזירת הפשע. לטענת הרב בני לאו עמירם ידע 'פרטים מוכמנים', וידיעתו אותם פרטים מוכיחה כי הוא הרוצח. ומשה פייגלין, הטוען שההרשעה מבוססת רק על הודאה תחת עינויים, כופר כנראה בכך שעמירם ידע 'פרטים מוכמנים'. כדי לנסות ולהכריע במחלוקת בין הרב בני לאו ובין משה פייגלין, נזכיר אבחנה חשובה בין שני סוגים של 'פרטים מוכמנים'. לסוג האחד שייכים פרטים שהחוקרים לא יכלו לדעת אותם לולא הודעת הנאשם. כך למשל, נתבונן במצב בו חשוד ברצח מצביע בחקירתו על מקום בו החביא את הסכין המגואלת בדם הנרצח – והמקום הזה רחוק עד מאוד מזירת הרצח. אם בבדיקות מעבדה מתברר שהדם שנמצא על הסכין תואם את הדם של הנרצח, אזי יש בכך כדי להפליל את החשוד. לסוג השני שייכים פרטים שהחוקרים יכלו לדעת אותם גם לפני הודאת החשוד, וזאת מתוך ביקורם בזירת הפשע. עוד באותו נושא: חנינה לאסירים היהודים היושבים בכלא העתירה שהקלה בתנאי עמירם בן אוליאל הקלה בתנאי מעצרו של עמירם בן אוליאל עמירם בן אוליאל יעבור לאגף התורני ההבדל בין שני הסוגים האלה עשוי לבוא לידי ביטוי במצב שבו החשוד עבר חקירה תחת עינויים, וכך הוא מצב הדברים במחלוקת שבין הרב בני לאו ובין משה פייגלין. הרב בני לאו סבור, כנראה, שהחוקרים פעלו לאורך כל החקירה אך ורק ביושר, ואך ורק מתוך כוונה לגלות את האמת העובדתית, תהא אשר תהא. לכן לשיטתו לא יעלה על הדעת שהם השתילו לחשוד במהלך העינויים נוסח של הודאה עם פרטים, ולא יעלה על הדעת שהם שיקרו לשופטים. והרב בני לאו אכן יכול לתמוך את הנחתו זו בעובדה שבמערכת הבטחון ישנם אנשים מסורים, ערכיים, המקדישים ימים ולילות למען הבטחון האישי של כולנו. מנגד, משה פייגלין סבור, כנראה, שהחוקרים לא בהכרח פעלו לאורך כל החקירה הספציפית הזו אך ורק ביושר, ולא בהכרח פעלו בחקירה הספציפית הזו אך ורק מתוך כוונה לגלות את האמת העובדתית. לכן לשיטתו אפשר להעלות על הדעת שהחוקרים השתילו לעמירם במהלך העינויים נוסח של הודאה עם פרטים, ואף זאת אפשר, שהם שיקרו לשופטים. ומשה פייגלין יכול לתמוך את הנחתו זו, בין היתר, בעובדות שנתבררו בפרשיית עיזאת נאפסו ובפרשת קו 300, פרשיות שמהן עלה כי חוקרי שב"כ אכן פעלו יותר מפעם אחת שלא ביושר, וכי הם שיקרו, יותר מפעם אחת, בבתי משפט. אפשר אפוא שהמחלוקת בין הרב בני לאו ובין משה פייגלין אינה אלא בהנחה המוקדמת לגבי התנהלות החוקרים ביחס למקרה הספציפי של הרצח בדומא בכלל, וביחס לעמירם בפרט. ורק חבל שהכותבים לא כתבו במפורש את הנחותיהם, והסתפקו בהצהרות עובדתיות חד צדדיות. ולגופו של ענין, כל אדם מוזמן לקרוא את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בלוד, ולשאול את עצמו על מה בדיוק נסמכו השופטים בהעניקם משקל ראייתי לאותם 'פרטים מוכמנים'. ובפרט, האם העובדה כי השופטים העניקו לאותם פרטים מוכמנים משקל ראייתי, התבססה גם על נתינת אמון בטיעוניהם של החוקרים. ולאלה מאיתנו שאינם פנויים לעיין בפסק הדין, נצטט קטע אחד מפסק הדין. נקדים ונאמר כי עמירם אמר בשיחזור כי בחלון ממנו הוא השליך את בקבוק התבערה היתה רשת נגד יתושים. וכעת לציטוט מפסק הדין: מיגל וארז (=שני החוקרים) העידו כי דבר קיומה של רשת בחלון הבית השני לא היה ידוע להם בטרם נמסר על ידי הנאשם, שכן הרשת התכלתה כמעט לחלוטין במהלך השריפה. עיון בתמונה בה מצולם חלון הבית בבוקר שלאחר הפיגוע מעלה כי ניתן להבחין בקיומה של רשת אף ללא הגדלה, אם המתבונן מנסה לאתר את שרידי הרשת, אך זו אינה בולטת ואין זה מן הנמנע כי החוקרים אכן לא שמו לב לקיומה. לאחר מסירת פרט זה על-ידי הנאשם בוצע תקריב לתמונה, ואז ניתן היה להבחין בבירור בשרידי הרשת. עד כאן הציטוט. חרף העובדה שניתן היה לאתר בחלון שרידי רשת אף ללא הגדלה כבר בבוקר שלאחר הרצח, בחרו השופטים להאמין לחוקרים שהם לא שמו לב לאותה רשת, ולכן ידיעתו של עמירם כי היתה במקום רשת, נחשבה בעיני השופטים ל'פרט מוכמן' מהסוג הראשון, פרט שהחוקרים לא יכלו לדעת אותו.
