בסופה של פרשת כי תצא ולקראת חתימת חטיבת המצוות הגדולה של ספר דברים, חוזר משה רבנו אל פרשת עמלק. עמלק הופיע לראשונה כאויב של עם ישראל בתחילת המסע במדבר, בין יציאת מצרים למעמד הר סיני.
שם, בספר שמות, מתוארת מלחמת ישראל בעמלק בהנהגתו של יהושע. בפרשתנו, לא נזכר סיפור המעשה במלואוומופיעה רק תזכורת: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עיף ויגע".
כרגיל, אין חפיפה בין הסיפור בספר שמות לבין השחזור בספר דברים. בשמות נאמר "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". תיאור המלחמה נשמע כמו מערכה חזיתית הנערכת בשדה קרב: "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, ... ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק ... כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק ... ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב". בניגוד לתיאור המלחמה החזיתית בספר שמות, מתואר עמלק בספר דברים כמי שזינב באחורי מחנה ישראל, ב"נחשלים אחריך". בני ישראל מתוארים כ"עיף ויגע", ואין גם שום אזכור למלחמת יהושע ולנצחונו על עמלק.
גם אופי הזכירה של מעשה עמלק שונה בין שני החומשים. בשמות, נצטווה משה: "כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים ... מלחמה לה' בעמלק מדר דר". ואילו בדברים יש ציווי לעם: "זכור את אשר עשה לך עמלק ... והיה בהניח ה' א-להיך לך מכל אויביך מסביב, בארץ אשר ה' א-להיך נתן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח". בספר שמות ההוראה היתה לכתוב ולזכור שלה' יש מלחמה בעמלק, ואילו בספר דברים זו הוראה לעם ישראל, להמשיך את המלחמה בעמלק באופן מעשי, אחרי שישלימו את ההתנחלות בארץ.
מסתבר, שהעיצוב המחודש של הסיפור בספר דברים נועד למטרה זאת, לתרגם את הסיפור ההיסטורי מן העבר להנחיה מעשית לעתיד, לדור הנכנס לארץ. לשם כך יש להבין תחילה מה שורש האיבה בין עמלק לישראל ומדוע מייחסים חשיבות דווקא למלחמה בהם ולא בשאר ה"אויביך מסביב", שהמאבק עמהם מוזכר כמעט באופן אגבי, ועתיד להסתיים "בהניח ה' א-להיך לך".
משה מסביר שעמלק אינו ככל האויבים מסביב שנלחמים עם ישראל כדרכם של סכסוכי שכנים, על שליטה באדמה, על גבולות ועל רכוש.עמלק "קרך בדרך ויזנב בכך כל הנחשלים אחריך". הוא הגיע במיוחד כדי לתקוף את עם ישראל בעת נדודיו במדבר, מבלי שעם ישראל איים על ארצו וריבונותו. הוא חיפש את נקודת התורפה של עם ישראל בעת שהיו במצב "עיף ויגע", ושלא כמשתמע מספר שמות, לא ביקש לנהל מלחמה חזיתית אלא לפגוע בשוליים ולזנב במחנה. אולי היה זה סוג קדום של מלחמת גרילה או טרור.
האיבה של עמלק אינה תלוית זמן ומקום, היסטוריה או גאוגרפיה. זו איבה שרשית ומהותית כנגד עצם קיומו של עם ישראל. זו אותה שנאת ישראל שהתגלגלה במשך הדורות, מעמלק לאגג, מאגג להמן, מהמן לשונאי ישראל בכל הדורות, עד שלבשה את צורתה הנוכחית,שאינה בהכרח האחרונה: האנטישמיות המודרנית.
מן התיאור של מעורבות ה' במלחמת עמלק בספר שמות עולה שעמלק אינו נלחם בישראל בפני עצמם, אלא דרכם – בה'. לכן יש לה' מלחמה בעמלק ולכן הוא מודיע למשה וליהושע שיש לכתוב לזכרון שהוא, ה' בכבודו ובעצמו, עתיד למחות את עמלק. בספר דברים, משה רבנו מתרגם את הרעיון המופשט, הא-להי, לחובה מעשית המוטלת על עם ישראל: למחות את עמלק במקום ובזמן מוגדרים: בארץ ישראל, אחרי שינוחו ממלחמותיהם עם שאר האויבים מסביב.
בימי שבתו של עם ישראל בארצו נעשו כמה נסיונות לקיים את הצו למחיית עמלק באופן מעשי.
כיום, המצווה באה לידי ביטוי רק בקריאת פרשת זכור לפני פורים. הכפילות של פרשיות עמלק בתורה מסבירה היטב את פשר תולדות המלחמה בעמלק וכך יש לבאר את תמונת הדברים:
את ההוראה להלחם בפועל בעמלק ניסו לקיים במשך שנות הישיבה של העם בארץ, גם קודם שה' הניח לנו מכל אויבינו מסביב. כבר גדעון השופט לחם בעמלקים כשהצטרפו למדינים (שופטים ז יב). הרבה יותר מכך עשה שאול, שהכה את העמלקים "מחוילה בואך שור אשר פני מצרים", אבל הוא כשל כאשר חס על שלל עמלק, ולא השלים את המלאכה. כשלון זה עלה לו באבדן המלוכה (שמואל א טו). גם דוד המלך היכה בעמלקים אך לא השמידם עד כדי מחיית זכרם(שמואל א, כז ח). לאחרונה מוזכרת מלחמה עם עמלק בימי חזקיהו המלך, ושם נאמר שהיכו את שארית הפליטה של עמלק (דברי הימים א, ד מג).
לפי חז"ל, בתקופה זו נעלם העם העמלקי מן העולם, לא רק מפני שבימי חזקיהו הכו את שארית הפליטה שלהם, אלא בעיקר מפניש"בא סנחריב ובלבל את האומות". במהלך כיבושיה והגליותיה ערבבה האימפריה האשורית את העמים במזרח הקרוב באופן ששום עם לא נשאר עוד בטהרתו, מלבד עם ישראל. בכך, תרם כביכול גם הקב"ה את חלקו למחייתו של עמלק מעל פני האדמה.
נמצא, שלמצוות המלחמה עם עמלק בארץ ישראל, המתוארת בספר דברים, לא נותר עוד מימוש. העם העמלקי נמחה עוד בימי בית ראשון, וההבטחה הא-להית קוימה והושלמה. יתכן שעובדה זומצטרפת לחזק את הרעיון ש"ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח ואת סנחריב גוג ומגוג" (סנהדרין צד ע"א).
הופעתו של המן האגגי במגילת אסתר והנסיון שלו להשמיד את עם ישראל החזירה את עמלק למרכז הבמה. לא את עמלק העם ההיסטורי שישב בשכנות לעם ישראל בארץ ישראל, אלא את הרעיון העמלקי שהמימוש הריאלי שלו בעמים ובתנועות תרבותיות מתחלף בכל דור. העמלקיות של שנאת ה' וישראל, שאיתה יש לה' מלחמה מדור דור.אותו עמלק שמזנב ב"נחשלים אחריך" בכל עת שעם ישראל "עיף ויגע".
בשלב זה עבר המוקד ממצוות המחייה למצוות הזכירה. את עם עמלק ההיסטורי אפשר היה למחות, אולם את האידיאה העמלקית צריך דווקא לזכור היטב: "לא תשכח".
רבים תמהים, מדוע ציוותה התורה לזכור ולא לשכוח את עמלק. לכאורה, אילולא היתה פרשת עמלק וזכירתה נכתבת בספר התורה ונקראת פעמיים בשנה, ואילולא היינו קוראים בכל שנה את פרשת זכור, איש לא היה זוכר אותם היום.
התשובה לכך היא שנוכחותו של הרעיון העמלקי נמשכת גם היום, אלפי שנים אחרי העלמותו של העם הריאלי, ואין היא תלויה בזכרון שלנו. המצווה המוטלת עלינו היא לזכור ולא לשכוח את קיומה של העמלקיות כדי שלא נטעה אף פעם באבחנה כשנפגש בה. לעתים כשפוגשים במופע של שנאת ישראל לא מזהים את מקורו. לעתים אנו נוטים להאשים את עצמנו בכך שאנחנו בבחינת "עיף ויגע", מצדיקים את השנאה לישראל, ואף מפנימים את ההסברים של שונאינו.
האויב העמלקי, כמו המן בשעתו, יודע לעטוף את שנאת ישראל שלו בנימוקים הנשמעים רציונליים ולפעמים אפילו כערכים מוסריים אציליים. לעת כזאת אנו מחויבים במצוות זכירת עמלק. עלינו לדעת לזהות שזו אותה שנאת ישראל ושנאת ה' הראשונית, העמוקה והבסיסית, בה פגשנו לראשונה בראשית היותנו לעם, עם יציאתנו מארץ מצרים. אין בידינו למחות אותה, אבל יש בכוחנו לחשוף את פרצופה האמיתי, כפי שעשו מרדכי ואסתר להמן בפני אחשוורוש.
לצד זאת, עלינו להמשיך להתפלל לה' שיקיים את הבטחתו וימחה במהרה את זכר עמלק, ולו כדי שנגיע סוף סוף לכך שיהיה השם שלם וכסאו שלם.
הרב פרופ׳ יהודה ברנדס, נשיא המכללה האקדמית הרצוג
