טועה ומטעה מי שמספר לכם שהדיון בבג"ץ הוא על "עילת הסבירות". לב הדיון הוא הרעיון של התערבות בג"ץ בחוקי יסוד, ופה חובה להדגיש: התערבות בכל חוק יסוד. אם ייקח לעצמו בג"ץ כוח בלתי מוגבל ויפסול חוקי יסוד, מי יתקע לידנו שלא יקום יום אחד, בעתיד, בג"ץ שיבטל את הבחירות? בג"ץ שיבטל את חוק השבות? בג"ץ שיקבע שתל אביב, ולא ירושלים, היא בירת ישראל? הרי כל אלו מוגנים בחוקי יסוד, ועד היום ההבנה בציבור הרחב, הייתה שבהם לא נוגעים. נשמע לכם מופרך? עד לא מזמן גם לי היה נשמע לא סביר שטייסים יפסיקו לטוס בגלל חוק הסבירות ושבג"ץ יפסול חוקי יסוד ויגרור את כולנו למשבר חוקתי. ובכלל, למה לגיטימי מבחינת השמאל להפנות טענות כאלו כלפי הכנסת, אבל לנו אסור לטעון בדיוק את אותו טיעון מול שופטי בג"ץ? עוד באותו נושא: בשמאל עתרו לבג"ץ נגד עצירת הסיוע לעזה "לעכב את משפט ראש הממשלה עד לסיום המלחמה" להורות ליועמ"שית לעכב את המשפט נגד נתניהו רבנים ודיינים הובילו עצרת מחאה נגד בג"ץ כאזרח, היה מאוד מרגיע לדעת שיש דברים שלעולם לא ישתנו כמו קיום הבחירות במועדן או חוק השבות, אולם מרגע שגוף שלא האזרחים בחרו, לוקח לעצמו סמכות בלתי מוגבלת, דבר אינו בטוח יותר! איך נוכל לשתוק כשזה קורה? האם השמאל הציוני כל כך שקוע ב"עכשיו" וב"הרגע" עד שהוא לא רואה את התקדים המסוכן לכולנו? האם השמאל, שחושש שהדמוגרפיה נגדו, לא מסוגל לדמיין כמה שנים קדימה, בג"ץ שהוא גם מאוד ימני וגם מאוד אקטיביסטי? כך למשל, בג"ץ בהרכב כזה יכול לקבל עתירה להחלת החוק הישראלי בשטחי C. האם גם אז השמאל יגן על בית המשפט? שלא יהיה לכם ספק, כפי שהגיע מההפך הפוליטי של 77, כך בוודאות, יגיע גם המהפך בעליון, כפי שקרה לאחרונה בעליון של ארה"ב. האם שופטי בג"ץ לוקחים בחשבון שכאשר הם מתערבים בחוק יסוד, הם במו ידיהם יוצרים תקדים לעליון עתידי שיגשים את הסיוטים הגדולים ביותר שלהם, תוך שהוא ניתלה בהם כמקור סמכות? אז מה צריכה לעשות הקואליציה? אני מציע לחברי הקואליציה לא לחכות לפסק דין אנרכיסטי של בג"ץ שיטיל את ישראל לסערה פנימית, כזו שיש לה גם השלכות על הביטחון הלאומי שלנו. במקום לצייץ ולהתראיין, מחוקקים אמורים לחוקק: כנסו את הכנסת בעיתוי הכי רגיש לעליון: רגע לאחר פרישת השופטות האקטיביסטיות חיות וברון באוקטובר, אך טרם מתן פסק הדין בעתירה (שופטים יכולים לפסוק בעתירות עד 3 חודשים אחרי פרישתם אך לא לדון בעתירות חדשות), ותקבעו בחוק יסוד השפיטה שחוקי יסוד אינם נתונים לביקורת שיפוטית, תוך הבהרה כי תבטלו בחקיקת בזק כל ניסיון של בג"ץ להתערב בחקיקת יסוד. את דילמת אי הציות לחוק יסוד, על הכנסת לגלגל פעם אחר פעם לבג"ץ, עד שיתרצה. בעוד ראוי למצות כל סיכוי לפשרה בנושא רפורמת לוין, בכל הקשור להגנה על חוקי יסוד על הקואליציה לשרטט קו אדום בלתי עביר: הגנה על חוקי היסוד גם במחיר של עימות חוקתי חריף ככל שיהיה. ראוי לומר, יש אמת בטענה שהכנסת עלולה להשתמש בסמכותה כ"רשות מכוננת" תוך שהיא מכניסה לחוקי היסוד סעיפים לא ראויים למעמד חוקתי, ולכן ראוי לבצר את מעמדם של חוקי היסוד בהליך מיוחד, אך צעד זה שמור לכנסת, לא לבג"ץ. כך למשל, ניתן לקבוע בחוק יסוד השפיטה, שחקיקת חוק יסוד או תיקון שלו יעברו הליך של 4 קריאות ברוב של לפחות 61 ח"כים. 3 קריאות בכנסת הנוכחית, יכניסו את החוק לתוקף כאשר הוא מוגן מביקורת שיפוטית, לכנסת הבאה תהיה שנה לאשר את חוק היסוד בקריאה רביעית, אחרת תוקפו יפוג. לחוק יסוד ששתי כנסות קיבלו ברוב של 61, יש לדעתי תוקף גדול מחוק יסוד שהתקבל בכנסת אחת ברוב מיוחד הגדול מ 61 שכן בבחירות הציבור משקלל גם את ההכרעה החוקתית בפתק בחירה שלו. ישאל הקורא, מדוע אני מציע שהחוק יכנס החוק לתוקף מיידי לאחר הקריאה השלישית, ולא מחכה לקריאה הרביעית? הסיבה פשוטה: לא הגיוני לפזר את הכנסת וללכת לבחירות רק כי נוצר צורך דחוף, אמיתי, לתקן חוק יסוד, אולם ניתן לקבוע שמעמדו של התיקון הוא ארעי עד לאישור הכנסת הבאה. כך למשל, אם הצעה זו הייתה מתקבלת לפני 3 שנים, התיקון החפוז לחוק יסוד הממשלה שאיפשר להקים "ממשלת חילופים", היה נעלם מחיינו כפי שבא, שכן אף כנסת לא היית מאשרת אותו בקריאה רביעית, אולם אפשר היה לטעון שהוא ראוי לכנסת שאישרה אותו, שכן תיקון זה היה האפשרות היחידה להקים ממשלת אחדות ולנסות להביא יציבות פוליטית למדינה לאחר רצף של 3 מערכות בחירות. בהעדר אופוזיציה אחראית מולה ניתן לבנות פשרה שאני מייחל לה, הכנסת צריכה לקחת את היוזמה לידיה ולרסן את האקטיביזם השיפוטי, באמצעות מפגן כוח, אחראי וממלכתי, של חקיקה.
