ההתלבטות היומיומית שלי היא האם להתפלל או לכתוב פוסט בפייסבוק. אלו שתי פעולות מתחרות. כתיבה בפייסבוק היא בדרך כלל לעורר את מודעות הציבור, קביעת עמדה נחרצת, האשמה. המדיום גם מייצר מצב של "כל דצעיק גבר". מצד שני, התפילה לעם ישראל, לשלומו, מחייבת החלפת דיסקט לתדרים אחרים לגמרי.
פעמים המתח גדול במיוחד: מצד אחד הוקעה של אדם ומצד שני ברכת הרוצה בתשובה שהקב"ה יחזיר את האדם בתשובה. הפתרון, לגביי, הוא איזון. יחד עם זאת, נראה לי נכון להכליל שמי שמוצא עצמו יותר זמן בפייסבוק, ופחות בתפילה ראוי שייעשה חשבון נפש, ויבדוק בעצמו שלא ויתר על עיקר חשוב בחייו. אפשר להכליל עוד יותר. מי שמוצא את עצמו מתקוטט בתקשורת ומצפה להמון מריע, עלול לשכוח שיש לו על מה לחזור בתשובה. משום כך, עיסוק יתר בתקשורת הוא מהמעכבים חזרה בתשובה.
בימים הבאים עלינו לטובה מצאתי לי מענה לדילמה זו. 'דירשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב'. הקב"ה שומע ומאזין, והכל בסימן התשובה. ההצעה שלי לעצמי ולאחרים בשלב הזה היא להרפות מהפייסבוק ומצריכת יתר של תקשורת. בימים רגילים הדבר בלתי אפשרי, זו 'גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה', אבל יש סיכוי גדול יותר בימים הנוראים. כאן לא רק הקב"ה זמין אלא גם אנחנו. כך אפשר לעבור מ"בן אדם איך אתה נרדם" של אריק איינשטיין, המכוונת לעיתונאי המורעל, ל-"בן אדם מה לך נרדם" בפיוט הסליחות הידוע.
הבקשה הזו בימים אלו פועלת באופן המיטבי, ויש בה מרכיב של זיכוך אמיתי. אכן, הערכים של הימים הבאים עלינו לטובה הם קרקע פורייה למהלך זה. אלו הימים בהם קדושת החיים גדלה בעיננו. אנחנו מתפללים על חיינו, חיי יקירינו, חיי אחינו ואחיותינו. אנחנו בדרך כלל זוכרים ערך זה אבל לא מבינים כמה מרכזי הערך. תאונות הדרכים, נהגי האופנועים המסכנים את חייהם עשרת מונים, הרגלי צריכה לא טובים מראים שאנחנו לוקחים את החיים כמובנים מאליהם, ומכירים בחשיבותם רק כאשר מתרגשת פורענות שלא נדע. עם ההבנה הזו מתחיל התהליך של היות ראוי לחיים, ומכאן ערך התשובה.
אם נהיה ראויים לחיים, מלך חפץ בחיים יכתוב אותנו לחיים. מכאן חומר הגלם ליראת רוממות שהיא ערך מרכזי בחג. "כי עמך הסליחה למען תיוורא". בהביננו את העובדה שהקב"ה סלחן, אנחנו עוברים מיראת עונש, ליראת רוממות. שהרי כל עוד ביראת עונש מדובר, העובדה שהוא סלחן אומרת שאין כל כך מה לירוא מפניו. רק ביודעינו שהוא סלחן, הוא נשגב בעיננו. מיראת הרוממות עוברים להמלכה של האל בעולם. אבל אנחנו לא עוצרים כאן, אלא מתפללים: "ייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך". החזרה בתשובה אינה מתמצה בכך שאחרים יסכימו לעמדתי, אלא הכנה לעשיית רצונו של הקב"ה. התכלית האחרונה, היעד איננו ניצחון המחנה שלי, אלא "ייעשו כולם אגודה אחת".
התעמקות בתשובה, מתוך ביטחון שהקב"ה יכתוב אותנו לחיים, מתוך הכרה בערך של הזולת לצידי, הבנה של ערך הברור מאליו, החיים, חיי יקירי, חיי ישראל באשר הם, המדינה היהודית והדמוקרטית, הבנות אלו פועלות עלינו. כל דחייה של פסולת והתנערות מהסתה שמערערת על חשיבות הזולת לצידי, תעשה אותנו לבני שיח טובים יותר. אין בכך כדי לטשטש את עמדותינו, אבל אחרי הימים הנוראים אפשר יהיה לשוב אליהם מתוך עמדה עניינית, מתוך הבחנה בין עיקר וטפל, בלי לשאת את הצדק והמשפט לשווא, בלי להפקיר את השלום, ועם ההבנה שהקב"ה הרוצה בתשובה, רוצה אותנו בלי קשר למחנות מהם אנחנו באים. פעולה מתוך אחריות, מחויבות, וזיכוך ייקחו אותנו מרמת התגובתיות שלא מיטיבה למקום אחר. אמן.
פרופ' מאיר בוזגלו הוא יו"ר תנועת תיקון ומרצה בחוג לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית.
