אנחנו מקבלים את תשפ"ד בלב כבד. מאחלים לעצמנו שתחל שנה וברכותיה אבל אופק השנה החדשה מכוסה בחשרת עבים כהה. מהי קרן האור הלאומית שאנחנו יכולים לבקש לעצמו כשנעמוד ונבקש על עמנו? אפשרות לאופק לאומי בהיר יותר, יכולה לבוא דווקא מהצרה. הוויכוח שהציתה הרפורמה כבר מזמן לא נסוב על האיזון בין הרשויות. הוא הפך בירור ערכי. ובכך הוא אפשרות לתשועה. אבל כדי למצוא מכנה משותף לקיום שלנו מכאן צריך לקיים את הדיון הזה בדרך אחרת. מכבדת ומתונה. והאחריות על כך מוטלת על כולנו. הימים האחרונים, אלו שבין החגים ואלו שיבואו אחרי החגים יעמדו בסימן עוד ועוד דיונים בבג"ץ. הכסות למהומה שנקלענו אליה בשנה האחרונה היא משפטית. הרפורמה אותה מבקשים שר המשפטים לוין, יו"ר ועדת חוקה רוטמן ועוד כמה חברי כנסת בקואליציה היא שהבעירה את האש. אבל אדי הדלק שהפכו אותה למלחמה ציבורית עזה בכנסת, ברשתות החברתיות וברחובות היו שם קודם לכן. ימיה של המחלוקת הערכית על זהותה של מדינת ישראל ותיקה כימי המדינה ואולי כימי הציונות. לאורך כל שנותיה של ישראל ועד לשנה האחרונה, המחלוקת הערכית הזו ניטשה בציבור ובתוך הממשלה. זאת שכן כל ממשלות ישראל, בעשורים האחרונים הסתמכו על מפלגות שייצגו צדדים שונים של המפה הערכית הישראלית. ממשלת ישראל ה-37 היא הראשונה שעומדת על יסודות ערכיים מונוליטיים יותר. מה שנראה היה שיכול להיות לה ולישראל לברכה, התגלה כקללה מסוכנת. המתוק היחיד שיצא מהעז הזה הוא חשיפת העמדות הערכיות השונות והצורך לקיים בירור ערכי משמעותי. לאחר חודשים ארוכים של מאבק, ברור שישראל אינה יכולה להיות רק יהודית-דתית או רק דמוקרטית וחפה מזהות יהודית. ברור לכל מי שחי כאן שישראל היא גם וגם. הערכים שלה ניזונים משתי המסורות הערכיות, היהודית והליבראלית-דמוקרטית. כל ניסיון לבססה על אחת על חשבון האחרת יביא לחורבנה. המאמץ להתיך את העולמות הערכיים הללו למסגרת אחת היה הציונות. היהודית, החילונית, הלאומית. לכן חידושה הוא הפיתרון. אתגר הזהות שמאפיין את הציונות מיומה הראשון הוא היחס בין הדתי ללאומי-חילוני ביהודיות שהיא מחוייבת לה. פתרון מלא לדילמה הערכית הזו מעולם לא נמצא. המתח מובנה וקיים. אבל אבות הציונות, אבות המדינה וממשיכי דרכם, ידעו על פי רוב לפעול בתווך בין הקטבים הערכיים הללו, שלעתים התיישבו ביתר קלות זה עם זה, ולעתים התנגשו. הם לא הובילו מעולם, גם כשיכלו לעשות זאת לביטול אחד מיסודותיה הזהותיים של הציונות ושל המדינה הציונית. המאבק הנוכחי מתאפיין לכל אורכו בשליטת הקצוות. הקיצוניים בשני הצדדים, לרוב בניגוד לעמדות רוב הציבור, משכו אותנו לתוך מציאות כאוטית שפתרונה לא נראה בבירור. בקצוות הללו נמצאים אלו שרוצים לקעקע את אחד היסודות הערכיים שהציונות עמדה עליהם משחר היותה. הפתרון צריך לבוא מתוך הרוב המתון. מתוך הגוש הציוני. מלאכת הבירור הזו לא מוטלת רק על מנהיגי הציבור והאינטלקטואלים. היא משותפת, וודאי בעידן הרשתות ותקשורת ההמונים, לכולנו. כל מי שחי בישראל צריך להיות ער לסכנה שבבחירה ערכית קיצונית שמבטלת את הצד האחר וערכיו. כל מי שישראל יקרה לו יכול וצריך להשתתף בה. כדי שהיא תצליח היא לא יכולה להיעשות ברחובות ובקרבות חפירות ציבוריים. השותפים לה חייבים לנהוג כבוד בצד האחר. אחרת גם היא כשלעצמה תהפוך לעוד קרב מזיק ומסוכן. כור המצרף שאנחנו נמצאים בו לוהט. השאלה אם תצאנה ממנו חרבות או כלי פאר זהובים תלויה בנו. הרוחות הלוהטות של השנה החולפת חשפו אמתות ערכיות. בקצותיהן ובמופען השולל אחד מיסודות המדינה הם מסוכנות. אבל דיון מחודש על האיזון בין ערכיה יכול להפוך את השנה הבאה עלינו לשנת מפנה של מציאות איזון וייעוד ערכי משותפים. וכך לשנה שתבוא עלינו לאורה ולטובה. שנה טובה. הכותב הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי "פרס"
