היום יצא מנהיג מדינת ישראל לפגישה דיפלומטית חשובה, האשים את מתנגדיו בחבירה לאויב, בעוד שהם מגייסים לעזרתם את אומות העולם. לא, לא מדובר על ביקור נתניהו בארה"ב, אלא על המצב הפוליטי בישראל פוסט-חורבן בית ראשון, לפני 2500 שנה. קצת היסטוריה: בשלהי שנת 586 לפנה"ס הגיע מלך בבל לישראל על מנת לדכא את המרד הפוליטי ולהשליט סדר בממלכה. הוא החריב את בית המקדש והגלה רבים לבבל, אך בניגוד לסיפורים שאנו מכירים על חורבן בית שני על ידי הרומאים, הוא היה מעוניין בהמשך קיום הממלכה והציב את גדליה בן אחיקם בתור "שליט מטעם" עבור שארית הפליטה: "וישבו כל היהודים מכל המקמות אשר נדחו שם ויבאו ארץ יהודה אל גדליהו המצפתה ויאספו יין וקיץ הרבה מאד" (ירמיהו מ:יב) בעוד שספר מלכים וירמיהו רואים זאת בעין יפה, ואף בתור הזדמנות לתיקון שניתנה לעם ששרד את החורבן, היו שראו זאת כבגידה. עוד באותו נושא: אסתר בבידוד לא לשכוח את הגיבורים שבינינו ישמעאל בן נתניה, שהיה מהמפלגה היריבה של גדליה, לא קיבל את בחירתו של מלך בבל והחליט לעשות מעשה. הוא קיבץ אנשים, קיבל גב מממלכת עמון השכנה ויצא להשתלט על המלוכה - בכח. הוא יזם פגישה עם גדליה כדי להתנקש בשליט החדש. המודיעין המוקדם שהגיע לגדליה על כוונותיו הזדוניות של ישמעאל זכה להתעלמות. בג' תשרי, פחות מחודשיים לאחר חורבן הבית והיציאה לגלות, נפגש ישמעאל עם גדליה והרג אותו ואת כל הסובבים אותו. אך כאן לא הסתיים הסיפור. ישמעאל לא ניסה למלוך בעצמו או להוביל את העם בכיוון כזה או אחר. הוא היה שכיר חרב בני עמון ואחוז אנרכיה המשיך לטבוח בעם שהתאסף בירושלים. כשהמשיכו להגיע חבורות של יהודים המתאבלים על חורבן הבית, הרג גם אותם: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לְהָמִית אֶת־גְּדַלְיָהוּ וְאִישׁ לֹא יָדָע. וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּמְרוֹן, שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים…וַיְהִי כְּבוֹאָם אֶל־תּוֹךְ הָעִיר וַיִּשְׁחָטֵם יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה". (ירמיהו מ"א ד-ז) לבסוף, לאחר מאבק בין אנשיו של ישמעאל שתכנן לקחת את השלל והשבי לעמון, ובין אנשיו של יוחנן בן קרח הממלכתי, גורש ישמעאל מהארץ אך לא היה ברור אם ניתן להישאר במציאות כזאת בישראל. ידו הארוכה של מלך בבל, שזה עתה החריב את הארץ ומינה שליט מטעמו, עלולה להגיע לאותם יהודים שהמרו את פיו והרגו את שליחו. היהודים הנשארים בירושלים פנו לירמיהו הנביא, שנשאר איתם כל העת, ושאלו את פי ה': האם להישאר בארץ או לרדת למצרים, שם ימצאו מחסה מפניו של מלך בבל. כשחזר אליהם ירמיהו כעבור עשרה ימים עם נבואת נחמה מאת ה', שהורה להם להישאר בארץ ישראל עם הגנה אלוקית מובטחת, האשימו אותו היהודים בבגידה: "וַיֹּאמֶר עֲזַרְיָה בֶן הוֹשַׁעְיָה וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל הָאֲנָשִׁים הַזֵּדִים אֹמְרִים אֶל יִרְמְיָהוּ שֶׁקֶר אַתָּה מְדַבֵּר לֹא שְׁלָחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לֵאמֹר לֹא תָבֹאוּ מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם. כִּי בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה מַסִּית אֹתְךָ בָּנוּ לְמַעַן תֵּת אֹתָנוּ בְיַד הַכַּשְׂדִּים לְהָמִית אֹתָנוּ וּלְהַגְלוֹת אֹתָנוּ בָּבֶל". (ירמיהו מ"ג: ב-ג) היהודים המעטים שנותרו בארץ לקחו את ירמיהו איתם וירדו למצרים ובכך נסתם הגולל על ימי בית ראשון. מלחמות היהודים שהביאו את הבבלים לארץ מלכתחילה, המשיכו גם אחרי החורבן, עד פיזור מוחלט של היישוב היהודי - וכמובן גם במהלך ימי בית שני עד סופו. לא בכדי נקבעו הצומות על החורבן, ובכללם גם צום גדליה, עוד במהלך הגלות ואף המשיכו במהלך ימי בית שני. ביום כזה, ובמיוחד בשנה סוערת כל כך, נראה שלא למדנו דבר. הכותרות מהבוקר מדברות על יהודים שתולים שלטי חוצות ענקיים בחו"ל הקוראים למנהיגי ארה"ב "להציל את ישראל", חברי כנסת שמתייחסים בבוז ובביטול למחאה, וראש ממשלה שמפזר פילוג במקום מסרים מאחדים. האם אנחנו מבינים את פוטנציאל הנזק של המלחמות הפנימיות שלנו? האם אנחנו מפנימים את גודל החורבן שעלול להגיע אם לא נפסיק לריב, להאשים, ולגייס כוחות חיצוניים נגד "הצד השני"? האם אנחנו מוכנים לספוג את ההשלכות הנוראיות שהנביאים ביקשו שנזכור 2609 שנים אחרי? לא משנה באיזו מפלגה או מגזר הם היו, כל יהודי בית ראשון ושני גלו מהארץ וסבלו מהחורבן. איש לא שואל היום "מי צדק" אלא רק "למה לא עצרו לפני שהיה מאוחר?" האם למדנו את הלקח? הכותב הוא מנכ"ל חברת IZRAEX, פעיל בתנועת הרבעון הרביעי וקואליציית העמיות, בוגר מכון מנדל למנהיגות וחבר בגרעין תורני אורות יהודה
