ראיתי את חברי מנשה בפעם האחרונה לפני יותר מחמישים שנה. נסעתי באוטובוס בדרכי לנמל התעופה בלוד כדי להמשיך את לימודי הרפואה שלי בחו"ל ועברתי ברחוב החלוץ בחיפה. בתוך מבוך של חנויות בגדים ונעליים, דוכני פלאפל, מכונות גלידה ועגלות למכירת תירס חם, ראיתי בחטף את מנשה. הוא היה גבוה, יפה תואר להפליא והתהדר בזקן ארוך וכהה ובעיניים חומות ונוקבות. הוא נראה כדמות תנ"כית שאבדה בנתיבי הזמן. נופפנו זה לזה לרגע קצר עד שהוא נעלם מעיניי בעוד האוטובוס שועט קדימה אל רחוב הנביאים. גדלנו יחד בשכונת הדר בחיפה של שנות החמישים. זו הייתה שכונה מעורבת שבה התגוררו ותיקים מהמעמד הבינוני והנמוך ופליטים יהודים רבים מאירופה ומצפון אפריקה שהתקשו לאחות את שברי חייהם. עברית, יידיש, ערבית, גרמנית וצרפתית נשמעו דרך קבע ברחובות שעל פני המדרונות התלולים שחבקו את הר הכרמל. חיפה שנודעה בכינוי "חיפה האדומה", הייתה העיר היחידה בישראל שבה אוטובוסים נסעו בשבת, עובדה ששיקפה את נוכחותם הדומיננטית של התנועות הסוציאליסטיות החילוניות בעיר הנמל. פגשתי את מנשה בגיל צעיר. הורינו התפללו יחד בבית הכנסת הגדול ברחוב הרצל. מנשה, אחיו אברהם ואני היינו חברים במקהלת החזנות המפורסמת של בית הכנסת. למדנו יחד בבית הספר היסודי והתיכון "יבנה" ובמשך מספר שנים מנשה ישב בספסל לפניי. הוא היה חבר בתנועת הנוער בני עקיבא אהב לצאת לטיולים ולנגן באקורדיון. מנשה היה תלמיד מבריק שהצטיין במדעים אך התמקד בעיקר בגמרא ובלימודי קודש. השפעתו של המחנך שלנו, הרב משה רבהון ז"ל, תרמה מהותית להתפתחותו הרוחנית. הרב רבהון היה תמיר, צנום, חיוור וממושקף, תלמיד חכם מבריק שהגיע מברלין. הוא למד במיטב האוניברסיטאות באנגליה ולאחר שעלה לארץ, הפך לתלמיד מסור של החזון איש. הרב רבהון לימד ספרות אנגלית שייקספירית וגמרא. אבל מעבר לידענותו המלהיבה, הוא חינך על ידי מתן דוגמה אישית. כמורה קפדן, מסור ותובעני במיוחד, הוא הנחיל לתלמידיו יראת כבוד עמוקה למחשבת ישראל, יראת שמיים ואהבה לתלמוד תורה. כשהציע שיעורי רשות במחשבת ישראל בשעות הבוקר המוקדמות לפני תפילת שחרית, תלמידים רבים השתתפו בשיעורים המלהיבים. שנים רבות לאחר מכן כתב הרב רבהון על מנשה: "במידה שניתן לנו לדון, עלינו לומר שמנשה ז"ל היה צדיק... בצבא מצא את הדרך לרחוקים וקרבם ...ותקוותו-בלשונו- שיתקדש שם שמים מסוף העולם ועד סופו. ומי לא נמשך לקסם אישיותו הקורנת?" מנשה ניהל יומן בשנות התיכון: "...ומעונין אני לדעת מה יהיה העתיד ולכן אשתדל לחיות ולראות מה יהיה עם ישראל בהמשכו". לאחר לימודי התיכון, מנשה הצטרף ליחידת הנח"ל המוצנח. זמן קצר לאחר סיום הטירונות, פרצה מלחמת ששת הימים. בגלויה לדודו, כתב מנשה: "ברוך השם אני נמצא בקו הבריאות ומחכה בשלווה לשעת הניצחון שיביא לנו הקב"ה. בין פגז לפגז שיורים כאן אנחנו מציצים בדף גמרא או חומש או תנ"ך או במפת ארץ ישראל המשתנית". מנשה שהחשיב את החפץ חיים כמורו הרוחני, כתב על תודעתו לגבי הגאולה הקרבה: " כשאנחנו מתקרבים לכותל, אני מרגיש את קירוב הגאולה . גם בלימוד בספרי החפץ חיים, אני חש כאילו אני ממשש את הגאולה בידיים וכאילו כל העולם הבא עומד לפנינו ועלינו להזדרז ולהכין את עצמנו לכך". לאחר שהשתחרר משירות פעיל, מנשה הצטרף לישיבת מרכז הרב שם הושפע רבות מראש הישיבה, הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. במשך מספר שנים, עם שובי מדי שנה מלימודיי בחו"ל, נהגתי להצטרף למנשה בפנימיית הישיבה לתפילות יום הכיפורים. האישיות הדתית הממגנטת שלו ואווירת הישיבה הסוחפת טלטלו אותי. מנשה כתב על התשובה: "כל תפילה שלי היא התעוררות מחודשת לתשובה כיון שאני מרגיש צורך גדול לעלות עכשיו ולהתעלות במעלות התורה כפי יכולתנו." כשמלחמת יום הכיפורים פרצה, לימד מנשה בחיפה. הוא היה נשוי ואב לילד בן שנה, אליקים, ואשתו הייתה בחודש השמיני להריונה. בערב יום כיפור, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, מנשה פגש את תלמידיו בשערי בית הספר וביקש שימחלו לו במידה ופגע במי מהם בשוגג. למחרת בבוקר, ביום הכיפורים, הצטרף מנשה ליחידת המילואים שלו בצנחנים ונלחם בפלישת המצרים לסיני. כעבור שבוע, בערב שבת חול המועד, כתב מנשה: "סמוך לכניסת השבת נפל פתאום ארון הקודש שהיה קשור על גג האוטובוס והתפרק על הכביש מאחורינו. האחראים לקשירה וכן חברים אחרים חששו מהדבר הזה ושאלו מה קורה במצב כזה. אני נתתי להם עצה לשמוע לפחות שנה קריאת התורה כל שבת בבית הכנסת." כעבור ארבעה ימים, ביום רביעי, הושענא רבה, מנשה וגדוד הצנחנים שלו נקלעו לקרב סוער בחווה הסינית ממזרח לתעלת סואץ – מבצע "אבירי לב". תבוסת הצבא המצרי בחווה הסינית אפשרה לכוחות צה"ל לחצות את התעלה. זה היה הקרב האכזרי והמכריע ביותר במלחמה שהביא לניצחונה של ישראל בחזית המצרית. "מנקודת מבט רוחנית, אנחנו תמיד ברמה גבוהה, תמיד מעודדים ומרגישים את השעה הגורלית... אנחנו רואים את עצמנו בתור ברגים קטנים במכונה גדולה אבל איש אינו מתלונן. אנחנו מבינים שהכול נעשה לטובת הכלל. התודעה החיונית הזאת מיתרגמת לתחושה פנימית ואותה תחושה פנימית מחלחלת לעצמותיי עד שהן מכריזות: 'מי כמוך באלים ה'". בהמשך, כשמשה דיין ביקר בשדה הקרב הוא סיפר: "מלחמה ושדה הקרב אינם חדשים לי אבל מעולם לא ראיתי מחזה כזה, לא במציאות ולא בציורים או בסרטי המלחמה הגרועים מכל. שדה קטל רחב ידיים השתרע עד האופק". למחרת, ביום חמישי, שמחת תורה, חצו כוחות צה"ל את תעלת סואץ. ביום שישי כתב מנשה: "ברוך ה', אנחנו מסתדרים ובמצב רוח מרומם". בליל שבת פרשת בראשית על הציר המוביל לעיר איסמעליה מנשה נהרג. אפרים ברנדט, מפקד החטיבה, מתאר את רגעיו האחרונים של מנשה: "כאשר הגיעה הפלוגה למרחק 5 ק"מ מדרום לעיר, בשעה ,18:15 נתקלה במארב של פלוגת קומנדו מצרי שחסמה את הציר. התפתח קרב קשה מאוד מחלקתו של מנשה הסתערה על המארב ונכנסה לטהר מטע. אחד מחיילי המחלקה נפצע. מנשה ולאחריו החובש חשו אליו והתחילו לטפל בו. תוך כדי הטיפול נפתחה אש מתוך הסבך על המטפלים . מנשה נפגע בחזהו ומת מיד. חיילי המחלקה השיבו באש וזרקו רימונים וחיסלו את היורים מן הסבך". כעבור שנים רבות, אשתי רינה ואני הוזמנו לביקור ב"בית אורות" שבמזרח ירושלים עם חבר הכנסת חנן פורת. כשהשקפנו על הנוף עוצר הנשימה של ירושלים והר הבית, פניתי לחנן: "אני יודע שהיית תלמיד במרכז הרב. האם הכרת את חברי מנשה?", שאלתי. "אספר לך על מנשה", אמר. "היה זה ערב שמחת תורה. זמן קצר קודם לכן עברנו קרב קשה ביותר ואיבדנו בו חברים רבים. השתופפנו על הדיונות בחווה הסינית בראשים מורכנים בחשבון נפש, מודעים היטב לפגיעות החמורות שנסבול למחרת בבוקר בעודנו מובילים את חציית התעלה. כולם היו במצב רוח מהורהר ועגמומי. פתאום מנשה קם: 'ערב שמחת תורה היום,' צעק. 'מצווה לשמוח!' הוא זינק והוביל את כל היחידה בריקודים בדיונות המדבר תוך כדי שירת הפסוק: 'הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני יום ה' הגדול והנורא'." בספר לזכרו, סגולת מנשה, שיצא לאור לעילוי נשמת מנשה, כותב מפקדו להוריו של מנשה: "בנכם מנשה, ה' יקום דמו, היה יחיד במינו בכל הגדוד. הוא היה מופת לכולנו, חייל למופת לאורך כל השנים. אמיץ, חרוץ, מעודד את כל הזקוק לעדוד. ומעל הכל- מהווה קשר בין כל חיילי הגדוד ובין היהדות. כולנו, דתיים כחילוניים הערצנו את אמונתו ודבקותו במסורת עמנו. לכולנו שימש דוגמה ומורה דרך. בערב שמחת תורה כאשר כולם היו אבלים על הקרבנות הרבים, עודד את כל חיילי הגדוד שהגיעו לחזית המצרית והלהיב את כולם בערב שלא יישכח לעולם". לפני כמה עשורים, ערכה משפחתו של מנשה את טקס האזכרה הראשון לזכרו. מפקדים וחברי חטיבת הצנחנים, חילוניים ודתיים, דיברו על גבורתו של מנשה, על אופיו המופלא ועל אהבת התורה, העם והארץ שפיעמה בו. בזמן שמצגת על מנשה הוקרנה על מסך גדול באולם חשוך נדהמתי מנוכחותה של דמות גבוהה צנומה בעלת זקן שחור בפינת החדר בשנות השלושים לחייה. האם ייתכן שזו אותה דמות תנ"כית מרשימה שלה נופפתי לפני עשרות שנים ברחוב החלוץ בחיפה? "מי האיש הזה?", שאלתי בפליאה. "זה אליקים, בנו של מנשה", השיב חברי. "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם..." הערה: ניסוח מחדש של דברי הרב סולובייצ'יק ב"איש ההלכה": מאמר זה הוא עבודת טלאים של הרהורים, דיוקן לוקה בחסר ותו לא של גיבור וצדיק. אם שגיתי ה' בטובו ימחל לי כי כיוונתי אך ורק לזכור את ידידי מנשה חמישים שנה לאחר לכתו בטרם עת. הכותב הוא הוא פרופסור אמריטוס לאונקולוגיה קרינתית קלינית בבית הספר לרפואה על שם אלברט אינשטיין.
