על פי התפיסה הרווחת בישראל, מלחמת יום הכיפורים היא אחד הכשלונות הגדולים בתולדות המדינה, ותוצאותיה נתפשות כטלטלה לאומית: כישלון המודיעין, דו"ח ועדת אגרנט, ההתפטרות של הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) ושל ראש הממשלה גולדה מאיר, הקמת תנועות חברתיות חדשות כ"גוש אמונים" מחד, ו"שלום עכשיו" מאידך (בעקבות הסכם השלום עם מצרים), המהפך השלטוני בשנת 1977 ועוד. בבדיקה מעמיקה, אם בוחנים את התוצאות האובייקטיביות של המלחמה, ללא ספק מדובר בניצחון. הניצחון היה ברור בחזית הסורית. וגם בחזית המצרית רוב החוקרים רואים גם שם את הניצחון, יש המגדירים את התוצאה כתיקו, ובודדים רואים בחזית זו הפסד של הצד הישראלי. אבל חשוב לזכור את העובדות: בתוך שבוע מתחילת המלחמה צה"ל הגיע כמעט לפרברי דמשק, וכשבוע לאחר מכן כוחות צה"ל בדרום כיתרו את הארמיה השלישית של צבא מצרים והגיעו למרחק של 101 קילומטר מקהיר. סוריה ומצרים לחצו מאוד להפסקת אש, והיא הושגה בתיווך (או בלחץ) המעצמות ארצות הברית וברית המועצות. הניצחון היה משמעותי כי למרות שישראל הוכתה בהפתעה בידי כוחות אויב מצפון ומדרום שפתחו עלינו במלחמה, תוך זמן קצר הצליחה להפוך את הקערה על פיה כאשר בסך הכל היו 19 ימי לחימה במלחמה זו, עד השגת הפסקת האש. פרופ' עדנה לומסקי-פדר מהמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית פרסמה בשנת 1997 מחקר שבחן זיכרונות של חיילים שהשתתפו במלחמת יום כיפור. היא מצאה שבניגוד לזיכרון הקיבוצי הטראומטי, אצל רוב החיילים הופיעה המלחמה כאירוע שהשתלב בסדר חייהם הרגיל והממוסד, ולא כלל פרשנות של זעזוע או משבר. כלומר, מבחינה אובייקטיבית המלחמה ארכה מעט יותר זמן מאשר מלחמת ששת הימים, התוצאה הסופית הייתה ניצחון, ורוב הלוחמים לא חוו אותה כמשבר אישי באופן מיוחד. מדוע, אם כן, המלחמה נתפסת בציבוריות הישראלית טראומטית כל כך? הסיבות האובייקטיביות לכך הן ברורות: לאחר מלחמת ששת הימים והביטחון בכוחו של צה"ל, היה קשה לציבור הישראלי לשאת מלחמה שלא הסתיימה בניצחון מהדהד; מספר החללים הגבוה במלחמה נתן מכה קשה לחברה הישראלית; תחושת החורבן הצפוי שחשבנו שנפטרנו ממנה מאז התקופה שקדמה למלחמת ששת הימים, ואולי בעיקר המחשבה שההנהגה הפוליטית והצבאית כשלה בזחיחות ובחוסר שיקול דעת. נראה שיש גם סיבות נוספות. מאז סיום המלחמה יש מי ש"עובדים" בעיצוב הנרטיב שהמלחמה הייתה כישלון מוחלט למרות שבמבחן התוצאה זה לא היה כך. מאז המלחמה מציף אותנו גל חד כיווני של מאמרי דעה בעיתונות, מחקרים אקדמיים, סרטים וסדרות שכולם מספרים סיפור אחד - כישלון מוחלט. ראו למשל את הסרטים "כיפור" ו - "גולדה", הסדרה "שעת נעילה" והסדרה "לא תשקוט הארץ", כולם מקבעים תודעה: היה כאן מחדל חמור של ההנהגה, והרבה חוסר אונים של הלוחמים הפשוטים. לסוכני הזיכרון ולאווירה הציבורית יש כוח בעיצוב הזיכרון הלאומי והדבר לעיתים משמעותי יותר מהתחושות האישיות, ואולי אף יותר מהעובדות האובייקטיביות. מה הלקחים מכך לימינו אנו? האם ייתכן שהדברים נכונים גם למצבנו היום, 50 שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים? הכותב הוא ראש התוכנית לתואר שני בזיכרון וחינוך במכללת אפרתה
