מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בניצחון צבאי מובהק וחד משמעי שבהתחשב בתנאי הפתיחה של המלחמה, הוא היה גדול ומשמעותי בהרבה מהניצחון ב-1967.

על הניצחון מעיב מחיר הדמים הכבד שנדרש להשגתו. הוא יכול היה להיות נמוך בהרבה, אלמלא תקלה מקצועית בדרג הפיקודי ולא, כמקובל לחשוב, המחדל המודיעיני. המחדל המודיעיני עצמו היה תוצאה בלתי נמנעת של התקלה המקצועית בדרג הפיקודי.

כלקח ראשי ממלחמת העצמאות וכדי להגן על העורף האזרחי אימצה ישראל את התפיסה, כפי שדיווח רה”מ ושר הביטחון דוד בן-גוריון לכנסת ב-20 ביוני 1950, שעם פרוץ מלחמה תגיב ישראל ב”העברה של המלחמה לצד השני”. על תפיסה אופרטיבית התקפית מבריקה זו אבד הכלח לאחר מלחמת ששת הימים עת נוסף לישראל עומק קרקעי מספיק לבלימת תוקפיה בשטחיה הרחק יחסית ממרכזי אוכלוסייתה.

לאור עקרונות המלחמה וכלליה האוניברסליים היה על צה”ל להתאים עצמו אחרי מלחמת ששת הימים לנסיבות החדשות ולאמץ בשלביה הראשונים של המלחמה אסטרטגיה הגנתית שהייתה מקנה לו יתרון מבצעי ברור על האויב. קרי, להכשיר את השטח לאורך הגבולות החדשים המרוחקים מלב המדינה לתיעול מקסימום כוחות אויב ל”שטחי השמדה” בשליטת הצבא הסדיר (קלאוזביץ מכנה שטחים אלה כ”מושאלים” זמנית לאויב לשם הכרעתו בתוכם), על מנת שיוכל לתקוף את כוחות האויב המוכלים ולהכריעם ע"י המילואים עם השלמת גיוסם והנעתם לגבולות; לאחר מכן, כשעילית כוחות האויב מוכלים, מכותרים או מושמדים בשטחנו, להעביר את המלחמה לעומק שטח האויב שנותר ללא כוחות הכרעה משמעותיים וזאת, לשם השגת מירב קלפי מיקוח למו”מ המדיני.

בפועל, למרות המהפך שחל במצבה הגיאו-אסטרטגי של ישראל, נותרה אחרי 67 האסטרטגיה ההתקפית של “העברת המלחמה לצד השני” בעינה בניגוד לכל הגיון מקצועי.

מחיר שגיאה זו היה כבד מנשוא: חיילים רבים נפלו בימי המלחמה הראשונים בהגנת שטחים קדמיים שמבחינה מקצועית היה נכון לאבדם זמנית לשם הכלת האויב והשמדתו המאוחרת בהתקפה סדורה של כוחות המילואים (כפי שאכן ארע בסופו של דבר ללא הכנות מוקדמות ובמחיר כבד). ניהול הקרבות על-ידי הפיקוד מדרג העוצבה ומעלה היה לקוי מקצועית וקרבות אוגדתיים התנהלו (כדברי ועדת אגרנט) כקרבות פלוגתיים, מה שפגע ברציפות ובהמשכיות הלחימה וביכולת "להרקיד את האויב ע"פ חלילנו".

זרעי חוסר מקצועיותו של הציר הפיקודי-אג”מי שהתגלעו במלחמת יום הכיפורים ובהמשך גם במבצע של”ג, נטמנו ב-1957, עת אימץ צה”ל את התפיסה שהשירות בצבא הקבע מהווה קריירה ראשונה מתוך שתיים (לפחות) בחיי הקצין. יוזם תפיסה זו היה הרמטכ”ל משה דיין שהעלה את הרעיון להעניק לפיקוד הצה”לי “עלומי נצח” על-ידי הוצאת מפקדים לגמלאות בעודם צעירים (42-40) והזרקת “דם חדש” במקומם.

דיין לא היה ער לבעיות המקצועיות שתפיסה זו עלולה ליצור משום שהוא לא ראה בפיקוד הצבאי מקצוע. “מוכרחים לעשות הפרדה גמורה בין מהנדס קצין בחיל חימוש ובין מה שקוראים סגל אג”מי”, כך גרס. “הסגל המקצועי – ככל שהשנים עוברות הוא משתפר. אין המצב כך ביחס לסגל הבלתי מקצועי [פיקודי-אג”מי]”.

יוזמתו של דיין נתקלה בהתנגדותו החריפה של בן-גוריון שקבע כי “הכרחי שעניין השירות בצבא יהיה ייעוד חיים. רק אז אדם ייתן את המובחר שיש בתוכו. ייעוד חיים זה ייעוד לכל החיים… אנו לא יכולים לנחול מפלה כי אז אבדנו. דבר זה תלוי בראש ובראשונה באיכות [המקצועית של] המפקדים ואני רואה בבעיית איכות המפקד בעיית גורל עם ישראל ולא רק בעיה צבאית… מה שהיה בהגנה, לא יכול להיות בצבא… צבא מוכרח להיות צבא… שני מחזורים [של קריירה] זה מסוכן לצבא”.

עם זאת לא הטיל בן-גוריון את מלוא כובד משקלו לביטול תפיסת שתי הקריירות שפרט לנטל הכבד שהיא הטילה על תקציב המדינה, היא הביאה להיווצרות מספר פגמים בולטים בהכשרת סגלי הפיקוד בצה”ל ובכללם:

שירות קצר שלא איפשר להעניק למפקדי הקבע השכלה עמוקה בלימודי אמנות המלחמה החיונית למילוי תפקידי פיקוד ומטה מדרג מג”ד ומעלה, ולעומת זאת הקדיש זמן יקר מהשירות הקצר לרכישת השכלה נחוצה לקריירה השנייה (כלימודים אקדמיים).

שהייה קצרה מאוד בתפקידים ובדרגות שנבעה מהשאיפה להתחיל קריירה שנייה בגיל צעיר ככל האפשר ובדרגה הגבוהה ביותר האפשרית.

התוצאה הייתה איוש תפקידי פיקוד ומטה בכירים על-ידי קצינים חסרי השכלה נאותה באמנות המלחמה מחד גיסא, וחסרי הניסיון הדרוש לפקוד על עוצבות ומעלה, כמשקל נגד לפערי השכלה אלה, מאידך גיסא. והרי אחת הסיבות לניהול קרבות אוגדתיים כקרבות פלוגתיים. גורם משפיע לרעה נוסף היה השימוש שנעשה במלחמה בניסיון הפיקודי העשיר שנצבר במבצעי הביטחון השוטף שתנאיו שונים לחלוטין מאלה של מלחמה רבתי.

במקצוע הפיקוד מהווים הגיל והניסיון המצטבר מפתח לחיסון התודעה והכנת המפקד להתמודדות עם הפתעות ומשברים בלתי צפויים. מסיבה זו קידום מפקדים למילוי תפקידי מצביא הוא איטי. לעומת זאת, לאחר שקצין מתמנה לתפקיד מצביאותי ראשון (מח”ט), בערך במחצית העשור הרביעי לחייו, עשוי קידומו לקבל תאוצה. נסיבותיה של מלחמת העצמאות כפו על צה”ל לבסס את הפיקוד על קצינים צעירים, אולם הפיכת אילוץ לאידיאולוגיה הייתה טעות חמורה ביחס לתפיסת השירות המקובלת בעולם הצבאי.

סגלי המפקדים וקציני המטה האג"מי בצבא הקבע שבמקור השתייכו לחיל מיוחד 'חיל אג"ם', היו אמורים להיות “מוחו” של צה”ל: מפקדים, רמ"טים, קציני אג"ם וקציני מבצעים שפרוסים מהקודקוד - המטכ"ל ולאורך עמוד השדרה הפיקודי עד לרמת הגדוד. מקצועיותם נועדה לחפות על חולשתם המקצועית של רוב מפקדי הצבא והלוחמים בסדיר ובמילואים שבגלל שרותם הארעי לא ניתן להעניק להם הכשרה זהה להכשרתם של המשרתים בצבא קבע מקצועי.

הפיצוי על התקלה בהכשרתם המקצועית של המפקדים הייתה מנהיגותם המופתית; דבקותם חסרת הפשרות במשימה, נחישותם לנצח, מיקומם בראש הכוחות ונכונותם להקריב את חייהם, סחפה אחריה את לוחמיהם ואפשרה את הניצחון היקר.

מלחמת יום הכיפורים הוכיחה את צדקת טענתו של בן-גוריון ש”צבא מוכרח להיות צבא… שני מחזורים [של קריירה] זה מסוכן לצבא”. הרוח שזרע דיין כרמטכ”ל נקצרה על ידו (ועל-ידי מדינת ישראל) כסופה בעת כהונתו כשר ביטחון.