אני אישה יהודיה שסיימה זה עתה יממה של עמידה בבית כנסת מאחורי מחיצה. עבורי זה היה יום כיפור שאין לי מילים לתאר את עוצמת החשיבות שלו. כמה דמעות נשטפו שם מאחורי המחיצה. דמעות שלי, דמעות של אימהות מימיני ומשמאלי, דמעות של ילדות ושל קשישות, דמעות של נשים עם כיסוי ראש, ודמעות של נשים נטולות שרוולים, ארוכות שיער ועצומות עיינים, נהרות של כאב ושל געגוע ושל שמחה נשטפו עם המילים הקדושות לתוך נהר בין אלפיים שנה, נהר-דמעות של נשים יהודיות. אני אישה יהודיה שסיימה זה עתה את יום כיפור, כדי לפתוח את אתרי החדשות ולגלות שתפילת יום הכיפורים שזה עתה השתתפתי בה, היא "אפליה", היא "הדרה", היא כתם במרחב הציבורי, היא משהו שהיהודי צריך להתבייש בו ולהחביא אותו מפני אחיו בתל אביב. אני אישה יהודיה שסיימה זה עתה את יום כיפור כדי לגלות שבתי כנסת הם לא בתי תפילה, אלא בתי בושה. בתי הכנסת הם בניינים שנועדו לאכלס יהודים חשוכים שוביניסטים, מתחמים סגורים ורחוקים מהעין הציבורית, שרק בהם, בהיותם "רשות היחיד" ולא "רשות הרבים", רק בהם עיריית תל אביב "מתירה" ליהודים המדירים הללו להפריד בין גברים לנשים באמצעות מחיצה, שיתביישו להם מאחורי הקירות ושרק לא יוציאו חוצה לכיכר העיר את הפרקטיקה המזעזעת הזו שעושה לנו "סיפורה של שפחה" בעין. אני אישה יהודיה שמתפללת מאחורי מחיצה, ויודעת קרוא וכתוב. וכשאני קוראת את פסק הדין של השופטת הדס עובדיה אני קוראת שוב ושוב קביעות לא מנומקות על המחיצה שלי, כמו " הדרת נשים המהווה הפלייה אסורה" . "פגיעה בשוויון", ו"ביטוי אחד של הדרת נשים, הוא למשל בהפרדה מגדרית, שבה שירותים ציבוריים מסוימים אמנם מסופקים לנשים, אך באופן נפרד." אני אישה יהודיה שיש לה מנת משכל סבירה ויכולת שימוש באנלוגיות, ואני מתקשה להבין איך הקביעה הקודמת מאפשרת לעיריית תל אביב להתיר שירותי מלתחה נפרדת, ספא נפרד, בית ספר חילוני שבו שוררת הפרדה בין כיתות בנים לכיתות בנות, תחרויות ריצה לנשים בלבד, ורופאות נשים שמקבלת אך ורק נשים. אני ממשיכה לפשפש במושאים להשוואה, שדווקא הם אלו שעמדו לנגד עיניה של השופטת, ולא מצליחה להבין מדוע השופטת מייצרת שוב ושוב אנלוגיה בין מחיצה בתפילה, לבין אירועים חמורים של הפליה אמיתית של נשים שאכן התרחשו בחסות הדת, אך מבלי לספק ולו הסבר אחד מדוע האנלוגיה הזו היא אכן מוצדקת. עוד באותו נושא: ערב אחד בואו נרשה לעצמנו להתאחד כשמזכ"ל האו"ם פתאום נזכר האם צניעות היא דיכוי נשים? כיצד הפמיניזם הרס את הזוגיות שלנו אני אישה יהודייה שגדלה במדינת ישראל על "חיה ותן לחיות", ואני חשה פגיעה באינטליגנציה שלי כשבין שלל הקביעות הבלתי מנומקות ל"הדרה" ו"אפליה", השופטת משרבבת גם סעיף של "פגיעה בחופש התנועה", כביכול תפילה ברחוב עם מחיצה, היא מכשול עבור העוברים והשבים. כאילו האזרחית התל אביבית המצויה לא מוכנה לעבור בין עדת נשים מתפללות כדי להגיע ליעדה, ואל תעזו לדבר איתה על למצוא דרך חלופית ברחוב המקביל. וכשאני מנסה לנמק לעצמי איך יכול להיות שבנוגע לתפילת ציבור פתאום משתמשים בקלף של המכשול התעבורתי, כאשר כל הופעה של זמר סוג ד' בפארק ציבורי או מירוץ אופניים או מצעד שפחות, פוגעים בחופש התעבורה באופן חמור הרבה יותר, האינטליגנציה שלי מבקשת רק דבר אחד מבאי כוחה של עיריית תל אביב: בבקשה, אני מוכנה לדיון ענייני אבל אני לא מוכנה שיחרטטו אותי. בואו נשים את הדברים על השולחן. אני אודה בזה שזה לא כל כך נעים לראות אנשים דתיים מתפללים, כשהכנסת הנוכחית נותנת במה וכוח לחברי כנסת שאני לא רוצה שיזהו אותי ואת הדת שלי איתם. ואתם תודו בכך שכשאתם רואים נשים דתיות אתם רואים לא יותר מאשר "שפחות של הפטריארכיה", ונקודת המבט הזו כל כך מובנית ומושרשת בעולמכם באופן מובן מאליו, עד שכשאתם רואים מחיצה אתם רואים אוטומטית דיכוי, ואפילו לא מתאמצים בכדי למצוא נימוקים משכנעים לכך. תודה לכל מי שקראו עד כאן.
