סיימתי את הצום יום הכיפורים בהתרוממות נפש. נכחתי בתפילות המיוחדות גם בבית הכנסת של חב"ד וגם בבית הכנסת התימני בשכונה שלי. עם צאת הצום, כמו כולם, הכו בי החדשות בתדהמה: מפגינים הפריעו למתפללים וגירשו אותם באלימות. לא האמנתי שדבר כזה קורה. הסערה האחרונה התעוררה בעקבות הודעת עירית תל אביב שלא לקיים את התפילות המסורתיות בכיפור, שמתקיימות מזה עשור, במרחב הציבורי בהפרדה בין נשים וגברים. על פי החלטת בית המשפט, מותר לקיים את התפילה, אסור להפריד. ועם זאת, המתפללים התפללו בנפרד, מתוך הסכמה הדדית ורצון של המתפללים והמתפללות כאחד. המשטרה שנכחה במקום לא התערבה בנעשה ונתנה למתפללים יד חופשית לנהוג כרצונם- ללא מחיצות (למיטב הבנתי חבל הפריד בין המתפללים). אבל זה לא הספיק למפגינים שהחליטו להפר את שלוותם של המתפללים, לצעוק במגפונים, להיכנס באלימות בין המתפללים, לצעוק "בושה" בקול רם ולצלם את הנעשה, ואפילו לחגוג את העניין עם ויסקי ובירות. עוד באותו נושא: עיריית תל אביב התעלמה מזכויות המתפללים להחליט אם להיות ברכבת הגאולה שכבר נוסעת תמימות מסוכנת העברת מסר שניתן להתפלל ללא מחיצה - שגיאה ואני שואלת: האם המפגינים עשו את זה בשם השוויון המגדרי או רק בגלל שמדובר בתפיסת חיים ואמונה שונה משלהם? האם יש פה כפייה דתית או אולי בכלל מדובר בכפייה חילונית? והאם נחצה הגבול בין דמוקרטיה לדיקטטורה? המאבק הציבורי היום הוא על קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. שסעים, שעוד בימי בן גוריון ידעו שמפלגים את עמנו, הגיעו לכדי פישור על ידי מערכת זכויות וערכים כשבבסיסם "כבוד האדם וחירותו". החירות הזו היא גם החופש לדת. אתה יכול להיות דתי לפי איזו אמונה שמתאימה לך ולקיים את המצוות, כל עוד זה לא פוגע בקניינו או גופו של אדם אחר. ובכל זאת, הזדעזעתי לראות את התמונות של המחאות והמפגינים מתעמתים עם המתפללים, ביום זה, יום הכיפורים, דקה אחרי שעשינו חשבון נפש, כשהבטחנו בתפילה לראות את האחר, לקבל ולהכיל- ובכלל תמונות שלא מתקבלות על הדעת. באיזה יקום ההפרעה הבוטה הזו, שמקורה כך נראה, בהתנגדות עזה ואולי אפילו בשנאה של אותם מפגינים לדת היהודית היא לגיטימית ובשם החוק? אם לשוטרים שנכחו במקום זה לא הפריע, למה שאזרחים ייקחו את החוק לידיים? זה כבר לא מלחמה של ימין ושמאל, זו מלחמה על המדינה שלנו ועל הערכים וההיסטוריה-רווית- הנפגעים שעליהם הושתתה המדינה שלנו. במדינה שאני גדלתי בה, החילונים הכי גמורים היו מקבלים את הכיפור, אפילו מתפללים לצידנו בבית הכנסת. כל מה שיפה ביום הכיפורים זה שמעבר לדת היהודית, היה זה יום של עצירה לחשוב, לעשות חשבון נפש. להתאחד עם הקהילה שלנו. להכיר את עצמנו ואותם טוב יותר. התפילה של יום הכיפורים אורכת שעתיים, האם היה שווה בשבילה להרוס חיים שלמים? להשפיל ולהלבין את פניהם של אזרחים אחרים? האם זו מדינת חוק? מדינה מתוקנת? יש זמנים בהם אפשר לגלות סבלנות וסובלנות כלפי האחר ולהפעיל שיקול דעת, ואולי אפילו לחשוב על פתרונות יצירתיים, גם במאבק על העקרונות. הגבול עובר כשאתה פוגע באדם אחר בצורה בזויה. ואני שואלת, אם לא היה מדובר בשנת בחירות, וניצול לרעה של האווירה במדינה, הרי שהתפילה המסורתית הזו לא הייתה נפגמת. הדיון בה לא היה מתקיים. האירועים של אתמול היו נמענים. אבל זו שנת בחירות, והמפסידים היחידים הם תושבי תל אביב ויחד איתם, המדינה כולה. הכותבת היא יועצת ראש העיר אשדוד לקידום מעמד האישה
