בשנת 1968 היה אליעזר גולדשמידט חוקר צעיר המתמחה בנושא פירות הדר, עם ותק של שבע שנים במחלקה להדרים בראשותו של פרופ' שאול מונסליזה מהאוניברסיטה העברית.

טרוד בשאלה כיצד ניתן לצמצם את נשירת פירות ההדר, תופעה שבה פירות רבים נושרים מהעץ טרם זמנם ורק חלק מהיבול נשאר, הוא בחן ריסוסים מריסוסים שונים. "המטרה של הריסוס הראשוני הייתה להפחית את הנשירה של הפירות, כיוון שבהדרים בהתחלה יש גל גדול של פריחה וחנטה, אבל מרבית הפירות נושרים, ונשארים רק כמה עשרות או מאות לעץ.

לכן המחשבה הראשונית שלנו הייתה שאולי ניתן להגדיל את כמות הפירות הנשארים. בשל כך ריססנו בכל מיני חומרים ששייכים למשפחת האוקסינים הסינתטיים", מספר פרופ' אליעזר גולדשמידט (85), פרופ' במחקר חקלאי, בשיחה עם 'בשבע'.

גולדשמידט, שעסק רבות בפירות הדר, התעניין תמיד באופן אישי באתרוג, אך במחקריו אז לא נתן דגש מיוחד לכך, עד שפגש באותו המחקר בתפוזי ולנסיה. "במחקר הזה היה מקרה מעניין מאוד. הגיעו אנשי צוות השדה שלנו, שבדקו כל מיני חומרים כימיים המשמשים הורמונים צמחיים". הממצא המפתיע היה תפוזי ולנסיה בעלי פיטם. ברגע שראה גולדשמידט את הפיטם, הוא החל להתמקד בנושא האתרוג.

"ברגע שראיתי את הפיטם, אמרתי לעצמי: זה מה שאנחנו צריכים בשביל האתרוג. הרעיון שלי היה לנצל את החומר שלנו ולהפוך אותו למשהו בעל ערך, למניעת נשירת הפיטם. בשביל לאמת זאת ערכתי ניסויים שבהם השוויתי את החומר שלנו, הנקרא 'פיקלורם' (טורדון), לכמה חומרים אחרים. בניסוי הוכח שהפיקלורם היה היחיד שמנע כמעט לחלוטין את נשירת הפיטם. בפיקלורם, שפותח בתור קוטל עשבים, משתמשים נגד עשבי בר, אבל בריכוז נמוך הוא פעיל כהורמון המעכב את נשירת הפיטם. בכלל, כל פרח הדר מנץ באביב ובראשו עמוד העלי. מתחתיו ישנו הפרי שהולך וגדל, והפיטם נשאר למעלה, אלא שבאופן טבעי הוא נושר זמן קצר אחרי הפריחה. הפלא, וזהו הדבר המיוחד, שהפיקלורם מונע את נשירת הפיטם. למעשה, אחרי שעשינו כמה ניסויים, הוברר לנו שהחומר בריכוז קטן מאוד, 10-3 חלקי מיליון, פועל בריסוס על הפרחים כדי שהפיטם לא ינשור".

בשנת 1970 פרסם גולדשמידט את המאמר פורץ הדרך שלו החושף כיצד משאירים פיטם באתרוג, ומאז השאר היסטוריה, שוק האתרוגים השתנה בארץ ובעולם ללא היכר. "פרסמנו את המאמר בעיתון 'השדה', ולצערי לא רשמתי פטנט. החומר נמסר למגדלים, והיום הוא לחם חוקם של המגדלים בארץ, עד כדי כך שקשה למצוא אתרוג שאין בו פיטם. איפה שיש גידול מסודר משתמשים בחומר הזה, אולם אין לי קשר עם גידול אתרוגים בתימן או במרוקו. בעבר רק בשיעור קטן מהאתרוגים נשאר פיטם. בזכות המחקר שלנו כיום השוק הגיע לשיעור גבוה מאוד של אתרוגים שנשאר בהם פיטם". באתרוגים שאינם מרוססים בחומר שחקר גולדשמידט, סיכוי ההישרדות של הפיטם עומד על אחוזים ספורים בלבד, ובזנים המשובחים ביותר מדובר על מקסימום כ־15 אחוזים מהאתרוגים שיישאר בהם פיטם. "יש זנים שבהם ההישרדות טובה יותר, ויש זנים כמו אתרוג תימני שנדיר למצוא בהם אתרוגים עם פיטם".

גולדשמידט מחדד בשיחתנו כי הדרישה לפיטם היום היא בסיסית בשוק. "רק ביום שישי הייתי אצל מגדל אתרוגים בכפר חב"ד ששאל אנשים: מישהו רוצה אתרוגים בלי פיטם? לא היו לו לקוחות. הפך להיות שכיח שכולם משתמשים בו. אומנם יש וריאציות על הנושא, יש כאלו שפיתחו ריסוס על הפרח כשהוא פתוח או כשהפרח סגור".

עם כל הפיתוחים והשמחה הגדולה על ההצלחה, חושש גולדשמידט על עתיד הריסוס המיוחד. "בשנה האחרונה התברר שהחברה שמייצרת את החומר בארצות הברית לשימוש בכמויות גדולות לקוטלי עשבים הפסיקה לייצר אותו. יש מחסור בחומר. לא יודעים אם יצליחו ליצור קשר איתם. חשוב לומר: השימוש בחומר לאתרוגים הוא קטנטן ביחס לשימוש המקורי בחומר, שבו מרססים באלפי טונות. לא יודע מה יהיה בעתיד עם האתרוגים בעלי פיטמים שכעת שולטים בשוק".

מסע אתרוגים לאנטי אטלס

פרופ' אליעזר גולדשמידט גדל בירושלים. אביו יוסף גולדשמידט ז"ל היה חבר כנסת מטעם המפד"ל וסגן שר הפנים, ואימו פרופ' אלישבע גולדשמידט הייתה מחלוצות המחקר הגנטי בישראל. אחותו פרופ' ימימה בן־מנחם היא כלת פרס ישראל בחקר הפילוסופיה והמדע. "בתור ילד הלכתי עם אבא שלי זכרונו לברכה לשוק מאה שערים כדי לקנות אתרוגים. מצוות ארבעת המינים חביבה עליי. האתרוג, כאחד ההדרים, עניין אותי תמיד". גולדשמידט למד בישיבת הדרום ברחובות. לאורך השנים היה מחובר מאוד ללימוד התורה, ואף מסר שיעורים ברחובות, אך בשנות השבעים הוא נסע לבוסטון בארצות הברית והחל להתקרב לרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, מראשי תנועת המזרחי. "התמזל מזלי והיה לי קשר קרוב מאוד עם הגאון הרב יוסף דוב סולובייצ'יק. זכיתי לקבל סמיכה לרבנות ממנו בשנת תשל"ז. אני רואה עד היום השגחה פרטית בעובדה שזכיתי להיות בקשר עם יהודי גדול כזה. אחד החברים בארץ ביקש ממני שאשאל אותו למה שלא יבוא לבקר בארץ. ניגשתי אליו בדחילו ורחימו ואמרתי לו שאולי יש איזה 'מחייבים' – דבר חיוב שיגרום לו לבוא לארץ, חתונה וכדו', והרב ענה לי: אני לא צריך מחייבים, אם אני ארצה, אני אבוא. ידוע שאחרי שאשתו נפטרה הוא היה שרוי עמוק מאוד באבל ולא מצא את כוחות הנפש לבקר בארץ".

במשך כ־45 שנה לימד פרופ' אליעזר גולדשמידט אלפי תלמידים בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות, על עצי הדר ועל הורמונים של צמחים. נוסף על כך כ־30 שנה העביר קורס ייחודי על הלכות המצוות התלויות בארץ – כלאיים, ערלה ושמיטה. נושא נוסף כאמור שהתמסר אליו הוא האתרוג, על כל היבטיו.

אנקדוטה מעניינת בתחום מחקרו באתרוגים אירעה בשנת 1994, עת היו חסרים אתרוגים באנגליה. "בשל העובדה שהיו חסרים אתרוגים הם רצו להשתמש באתרוגים ממרוקו, לכן יצאנו משלחת למרוקו כדי לבדוק אם האתרוגים שם אינם מורכבים. האתרוגים שם גדלים באסדס באזור הרי האנטי אטלס. מצאנו שמגדלים שם אתרוגים אך ורק מייחורים, ללא הרכבה". הבדיקה הזאת הולידה שלל בדיקות נוספות. "הבדיקה הזאת הביאה אותנו למחשבה לבדוק את כל סוגי האתרוגים המצויים, כמה הם קרובים זה לזה מבחינה גנטית. בשיתוף פעולה עם צוות מאיטליה בדקנו 12 טיפוסים של אתרוגים, כולל אתרוג תימני, מרוקני וקלברי. ב־12 סוגי האתרוגים הראינו שכולם דומים מאוד מבחינת הדי־אן־איי. גם האתרוג התימני, השונה בצורתו החיצונית, מבחינה גנטית הדי־אן־איי שלו דומה מאוד לשל האחרים. בין האתרוגים יש הבדל מסוים, קטנטן, בפרט באתרוג קלבריה או תימני, אבל אלו הבדלים מזעריים בהרכב הדי־אן־איי. בשל כך העלינו השערה שבנדודים שלהם היהודים הם שהפיצו את האתרוגים למקומות אחרים, היהודים הם שהציעו לגדל את האתרוגים הללו בכל מקום. במרוקו למשל יש יישובים יהודיים עתיקים מאוד באזור השבטים הברברים, שבעבורם החלו לגדל את האתרוגים".

נושא ההרכבה אינו פשוט, עד כדי כך שגולדשמידט טוען כי אין ודאות מוחלטת של אי־הרכבה באתרוגי חזון איש. "אלו אתרוגים שנקראים על שם החזון איש. בפשטות אלו זרעים של פירות שהשתמש בהם החזון איש, שמעולם לא נעשתה בהם הרכבה. אלא שההנחה הזאת אינה פשוטה כל כך. צריך להתעמק בנושא ולהבין שאין לנו אפשרות לברר עד הסוף אם באבות האבות של האתרוג לא הייתה מעולם הרכבה".

גולדשמידט מתייחס גם לזני האתרוגים המקובלים בימינו. "על זני האתרוגים המקובלים בימינו אנחנו לא יודעים עד הסוף. היו אתרוגי ארץ ישראל, שבנוגע אליהם פרופ' זוהר עמר כתב בפירוט על תולדות הזנים המקומיים ועל כך שהובאו מקורפו, אי ביוון, בתקופה של יפו ומונטיפיורי, שם היה המקום העיקרי של אתרוגים במאה ה־19, משם יצאו אתרוגים לכל אירופה, והיה ויכוח על כשרות בגלל חשש הרכבה".

היבואן: אלכסנדר מוקדון

בספר "האתרוג: מסורת, מחקר ומעשה", בהוצאת מוסד הרב קוק ובעריכתם של פרופ' אליעזר גולדשמידט ופרופ' משה בר־יוסף, הם כותבים באריכות רבה על השתלשלות האתרוג. "בשנת 2015 הגענו למסקנה שהגיע הזמן לכתוב ספר, והתחלנו לאסוף את כל הידע על היבטיו השונים: הצד ההלכתי, הצד ההיסטורי, הצד האומנותי והצד הגידולי. הספר שלנו מכיל מידע על כל הפרטים של האתרוג לכל רוחב הנושא. האתרוג הוא אחד ממיני ההדרים, וכל ההדרים שאנחנו מכירים מוצאם מדרום־מזרח אסיה, סין, הודו וצפון אוסטרליה. פומלות, מנדרינות, לימונים ותפוזים, כולם מוצאם מהמזרח הרחוק", אומר גולדשמידט. "איך הם הגיעו למזרח התיכון? לא ברור עד הסוף, יש השערה שאלכסנדר מוקדון במסעו להודו הביא איתו את האתרוגים. השם הלטיני שלהם הוא 'מדיקה' - יכולים להיות לכך שני פירושים. רפואי - מדיקל, או מלשון תפוח מדי".

תאופרסטוס, הבוטנאי היווני, תיאר את האתרוג כבר במאה הרביעית לפני הספירה. "יש השערה שתחילת האתרוג כפרי הדר אצלנו, אצל היהודים, התחילה באותה התקופה, תחילת ימי בית שני. יש ששואלים את השאלה: הרי הרמב"ם כותב שיש מסורת מימי יהושע בן נון! מבחינה מדעית לא יודעים לומר בדיוק, ברור לנו שבמהלך ימי בית שני האתרוג הפך להיות גידול נפוץ בארץ. הסיפור הזה מעניין מאוד, כי מצאו אבקת פרחים של אתרוג בארמון פרסי ברמת רחל בירושלים מתחילת ימי בית שני, וזה מוכיח שהאתרוג היה בארץ בתקופה הזאת. ייתכן הקשר לפרס בימי אלכסנדר מוקדון או בתקופה פרסית מוקדמת, לא יודעים בדיוק. לא ברור לי איך הדבר הזה התקבל כפרי עץ הדר שבתורה, נשאיר את זה בתור דבר שצריך לתהות על קנקנו, אין לנו מידע ברור על אודותיו. ההחלטה של חז"ל שפרי עץ הדר הוא אתרוג - אנחנו לא יודעים מתי היא קיבלה את צורתה הסופית. האתרוג ואחריו יתר פירות ההדר נעו מהמזרח הרחוק דרך הודו ופרס והגיעו למזרח התיכון ומשם לארצות הים התיכון, שזה כולל את יוון ואיטליה בעיקר, המרכז של ההדרים בימי הביניים והעת החדשה".

יחד עם זאת מדגיש גולדשמידט כי על האתרוג אין מחלוקת. "המעניין הוא שעל האתרוג אין מחלוקת, אין מי שחולק עליו. המסורת הייתה כל כך חזקה, עד שלא היה בנושא האתרוג ויכוח בין הצדוקים לפרושים, אף שהם התווכחו כמעט בכל פרט שאינו כתוב במפורש בתורה, כמו ניסוך המים וזקיפת ערבות בצידי המזבח, מה שמעיד שהאתרוג התקבל. גם המוצגים הארכאולוגיים מראים שהאתרוג מופיע בכל בתי הכנסת. יחד עם זאת, אין לנו שום ממצאים מתקופת בית ראשון, הכול מתקופת בית שני".

לאורך השנים היו לפרופ' גולדשמידט קשרים ענפים עם רבנים ובפרט בתחומי עיסוקו. "יכול לומר שזכיתי ויש לי קשר עם רבנים חשובים, כולל קשר אדוק עם הרב דב לנדו מבני ברק, ראש ישיבת סלבודקה. לא אומר שכל פרט שכתבתי הוא אומר שהוא מדויק, אבל אני נאמן עליו ועל רבנים נוספים. הרב יעקב אריאל מרמת גן נתן מכתב ברכה לספר, ויש לי קשר תורני־מקצועי אדוק עם הרב לוי יצחק סופר מברוקלין בענייני האתרוגים. כמו כן יש לי קשר עם הרב יוסף צבי רימון, שאני מאוד מעריך את הפעילות הגדולה והחשובה שלו, והוא אף קרוב רחוק שלי. הוא טוען בספרו על השמיטה שעזרתי לו, וכתב לי הבעת תודה".

גולדשמידט מסכם בסיפוק עשרות רבות של שנות מחקר ושילוב בין תורה למדע. "לא נעים לדבר על עצמי, אבל כל השנים השאיפה שלי הייתה לחבר את התורה והמדע. לימדתי מצוות התלויות בארץ והייתי קשור דרך הנח"ל עם קיבוץ חפץ חיים. כל השנים בעצם יצרתי איחוד, למדתי ולימדתי תורה ומצד שני עסקתי במדע, והמדע שלי קירב את שני הדברים והיו לאחדים בידי. האתרוג הוא דוגמה לכך. נוסף על כך אני בקשר רחב עם כל מי שיש לו אחיזה בנושאים הללו, כמו האגרונום מוטי שומרון וכל החבורה של מכון התורה והארץ. הגשמתי את עצמי במידה מסוימת באידיאל של שילוב תורה עם דרך ארץ".

***