יום הכיפורים של האופוזיציה

מופעי הבריונות האוטו-אנטישמיים בעיר העברית הראשונה ביום כיפור, במהלכו יהודים פרעו ביהודים, בשל התנגדותם להפרדה מגדרית בתפילות שנערכו במרחב הציבורי, חיללו טאבו יהודי בן אלפי שנים. טאבו לפיו, יהודים אינם מתקוטטים ואינם באים בריב ובמדון בימי הכיפורים.

מציאות בה לוח השנה היהודי יצרוב בזיכרונו ההיסטורי את שנת תשפ"ד כשנת מִפְנֶה בה לראשונה בהיסטוריה, יהודים חיללו את מהותו של היום שהעניק לעולם את רעיון התשובה, הסליחה והתיקון בין אדם לחברו, היא מציאות קשה מנשוא. שכן עד שנת תשפ"ד, זכות מפוקפקת זו, הייתה שמורה למרים באויבינו.

לפני 95 שנה, ב-24 בספטמבר, 1928, בשעת בוקר מוקדמת של יום הכיפורים, יצא קצין משטרת המנדט בירושלים עם אנשיו, מצוידים בנשק כדי להסיר בכוח את הפרגוד שהציבו היהודים לשמש כמחיצה בין גברים ונשים ברחבת הכותל. על הסרת הפרגוד הוחלט בעקבות התנגדות המופתי חאג' אמין אל-חוסייני למחיצה שטען כי הצבת המחיצה היא חלק מן המזימה היהודית להשתלט על הר הבית ומסגד אל אקצא.

ערבים ליוו את הכוח הבריטי בקריאות 'מוות לכלבים היהודים' והחלו מסעות תעמולה, התגרויות מוסלמים ביהודים ולחץ להגן על זכויות המוסלמים בכותל ובהר הבית. הבריטים שחששו שהמצב ייצא משליטה, נכנעו לתכתיבים של ההנהגה המוסלמית שהמשיכה לתדלק את האווירה במהלך החודשים הבאים והציתה שרשרת מתמשכת של התגרויות ביהודים שהולידו לבסוף את פרעות תרפ"ט באוגוסט 1929. הפורעים פעלו בהשראת מנהיגיהם.

האם היהודים הפורעים בשנת תשפ"ד שדרשו בבריונות אלימה את סילוקם של היהודים הם כמו שונאינו? לא נראה לי. עם זאת, ראוי לשאול שורה של שאלות נוקבות- מה גורם ליהודים לאבד את העשתונות באיבה ובזעם מתפרצים אל מול יהודים מתפללים בהפרדה מגדרית? האם היהודים הללו מסוגלים לעמוד על הדמיון בין שני האירועים ש-95 שנות ציונות מפרידים ביניהם? האם היהודים הפורעים של שנת תשפ"ד מסוגלים לשאול את עצמם ביושרה, מה משותף להם ולפורעים הערבים? האם הם מבינים את עומק הפצע החדש שפערו בתוכנו?

האם הם מסוגלים לקחת אחריות על שבירת הטאבו, להביע חרטה ולבקש סליחה? התשובות לשאלות הללו כואבות ומייסרות אך שאלת העַל שמאפילה על כולן היא שאלת המשמעות: העם היהודי חירף את נפשו במשך כ-3,000 שנה להגן על זכותו לקדש את יום הסליחה, הכפרה והחרטה. המחיצה וההפרדה המגדרית הייתה רק תירוץ בידי אויבינו להפקיע מידינו את הזכות המוסרית לחיות בארץ אבותינו בדרך היהודית שאנחנו בחרנו. מכוח הזכות המוסרית ההיסטורית אנחנו שואבים היום את המשמעות לחיים יהודיים בארץ. במעשיהם שלהם, העניקו יהודים פורעים הצדקה מוסרית בידי אויבינו, לרוקן ממשמעות את הזכות ההיסטורית.

ולבסוף, מבלי להסיר מידי הפורעים את האחריות למעשיהם, זהו בעיקר יום הכיפורים של מנהיגי האופוזיציה. אינכם יכולים להמשיך ולהעמיד פנים שאין לכם יד ורגל בהסלמה המתמשכת ואף אינכם יכולים לטעון שידיכם לא שופכות את הדם הזה. על הדם נאמר במקרא 'כי הדם הוא הנפש'. הדם שנשפך בשנה האחרונה ברחובות ישראל הוא נפשי בעיקרו. ערעור האמון בין יהודים ליהודים, שיתוף פעולה מתמשך עם מצג שווא של דמוקרטיה בסכנה וניצול תמימותם של אזרחים יקרים לטובת הון פוליטי זול, זרעו בתוך נפשותיהם של מאות אלפי יהודים בלבול, חרדה, צער ומבוכה, שפגעו ברמת האושר ובביטחון הנפשי של יהודים בשני המחנות ולא פחות חשוב- באמון שלהם במדינה.

אם באמת אכפת לכם מעתידה של הארץ המובטחת ומעתידו של עם בארצו, מִתחו, אך הפעם הזו, עוד מעט את גבולות יום הכיפורים, שאלו מהי אחריותכם ומהו חלקכם בכשל הפוגרומים הנפשיים שחוללו יהודים ביהודים? שאלו את עצמכם באומץ- ואל תטילו על הקואליציה את האשמה משום שאחרי הכל- הפורעים פעלו בשם המורשת שאתם מנחילים כאן בשנה האחרונה על מות הדמוקרטיה. התכוונתם לכתחילה רק להפיל ממשלה אבל בדרך גיליתם שהממשלה לא נופלת אך העם והמפעל הציוני כולו שרויים תחת סכנת מפולת הריסות האמון במערכות המשפט, הבטחון והכלכלה.

הודו ביושר שטעיתם. שאיבדתם שליטה על האירוע. הודו שהקונספציה, לפיה לא תכננתם להגיע לעברי פי פחת, הייתה שגויה.

הַביעו חרטה שלא ראיתם את הנולד מתוך ההסתה היהירה והמתמשכת של שותפיכם הכוזבים ברחובות קפלן שחיבקו אתכם חיבוק דב. בקשו סליחה מציבור בוחריכם ששגיתם, התנתקו מהנהגת הכזבים המהלכת אימים עליכם ועל העם, וּטְלו מחדש אחריות על הנהגת אופוזיציה שקולה ועניינית, כי הציבור יודע שבמקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין. רק אז יוכל העם כולו להתחיל במסע תשובה ובירור מתמשך ואמיתי לרפוי ושיקום מתוך ההריסות של השנה האחרונה.