רואים אותם בכל מקום: ממהרים. נבוכים. מבולבלים. לא שייכים.
תכירו את הילדים לאמהות הגרושות. לאלמנות.
אף אחד לא יושב לידם בבית הכנסת. אף אחד לא מראה להם מה ההבדל בין 'אמת מה נהדר היה מראה כהן' ל'ואנחנו כורעים'. הכול אצלם סלט אחד גדול. בשביל מה בכלל לנסות. אז הם מוותרים. מרגישים לא שייכים. יוצאים החוצה. לא צריך. אלוהים מקשיב גם כשאתה עושה רונדלים על הקורקינט. והלב נחמץ. שכן מה עניינו ומהותו של יום הכיפורים אם לא בענייני בין אדם לחברו.
ובסוף יום כיפור קיבלתי בלילה שיחת טלפון ממכרה שהיא גרושה כבר שש שנים:
"תשמע, דיברתי עם חברה שלי שהיא גם גרושה ולדבריה בפעם הראשונה הילדים שלה היו כל תפילת יום כיפור בבית הכנסת וגם הצליחו ליהנות"
"איך הפלא הזה קרה?" שאלתי
המכרה שלי ענתה: "החברה שלי סיפרה לי שבבית הכנסת שהיא התפללה ביקשו מכל האמהות הגרושות והאלמנות לעדכן אותם מראש בילדים שלהם שהולכים להיות בבית הכנסת בכדי להדביק להם 'אח בוגר' - זה יכול להיות גבר נשוי מהקהילה או סתם נער גדול. מישהו שילווה אותם בתפילה. כך בצורה הזו הם מצאו פיתרון לכל העניין".
סיימתי את השיחה בתחושת התרגשות ותסכול: סוף סוף מצאו פיתרון כל כך פשוט ומדויק לאחת מהאתגרים החברתיים שנגעו לכל קהילה ואיך, ריבונו של עולם, איך לא חשבו על זה קודם.
מוזמנים הגבאים בארץ הקודש לאמץ בחום כבר בחג הסוכות הקרוב ובשמחת תורה: שלא ירגישו לבד.
שגם להם ולאמהות שלהם תהיה שמחת חג.