מלחמת שמחת תורה או מלחמת עזה או איך שלא יקראו למלחמה הזו, יצרה כבר כמה וכמה תקדימים שמעולם לא היו בהיסטוריה של מדינת ישראל. בין היתר, זו המלחמה הראשונה מאז קום המדינה שהיא מתנהלת מתוך חוסר אמון מוחלט של הציבור בהנהגת המדינה, הן המדינית והן הצבאית. יותר ממלחמת יום כיפור, הרבה יותר ממלחמת לבנון הראשונה. במלחמה הזו נשחקו שתיים מאבני היסוד של הביטחון הלאומי שנוסחו עוד בימי בן-גוריון, ושימשו בסיס לכל המלחמות עד כה: יוזמה, והעברת המלחמה לשטחי האוייב. נתחיל ביוזמה. מתקפת החמאס הפתיעה אותנו. אבל עד כה לוחמי החמאס ממשיכים להכתיב את המהלכים, ואנחנו רק מגיבים. אני זוכר איך לפני יובל שנים, במלחמת יום הכיפורים, המשפט הכי משמח אחרי הפתיחה הקשה, דומה מאד למה שקרה השבת, היה "צה"ל החזיר את היוזמה לידיו". כרגע בדרום זה עוד לא קרה. אבן היסוד השניה, חשובה לא פחות, היתה 'העברת המלחמה לשטחי האוייב'. בנאום בכנסת ביום ה' תמוז תש"י, 20.6.50, בו פירט את מרכיבי הביטחון, אמר ראש-הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, האיש שקבע לשנים רבות על תפיסת הביטחון של מדינת ישראל: "אין בדעתנו לנהל מלחמה, אם נותקף שוב, כאשר ניהלנו בתקופה הטרום-היסטורית, בימי ה"הגנה" - מלחמה סטאטית, דפנסיבית, במקום בו הותקפנו. אם יתקיפו אותנו בעתיד, אנו רוצים שהמלחמה תתנהל לא בארצנו, אלא בארץ האוייב, ושלא נתגונן אלא נתקוף". העברת המלחמה לשטח האוייב היתה אם כן אחת מאבני היסוד של מדיניות הביטחון הישראלית מאז קום המדינה. עזר ויצמן, בספרו "לך השמים לך ארץ", מספר שהוויכוח האם לנהל את המלחמה בשטחנו או בשטח האוייב, התקיים כבר בשנות הששים, ביום עיון בכפר-המכביה שנערך בשנת 1962, בו נדונו הדרכים להילחם באוייב המצרי. ויצמן מספר (עמ' 230) על קצינים במטכ"ל אשר "ביססו את תורת הנצחון על ידי התגוננות: נמשוך את הכוחות המצריים להתקפיה, נניח להם אפילו להסתער לתוך הנגב ונביס אותם שם, כאשר הם לוחמים בשטח זר, נזקקים לדרכים ארוכות, מנותקים מהמערך הלוגיסטי, ואנו נלחמים בשטחנו ונהנים מעורף בטוח. גנראלים רציניים ביותר אימצו את התורה הזאת. אני מניח, כי הם בעצמם מאושרים, שלא הצליחו לשכנע את המטכ"ל לנהוג כך". ביומיים האחרונים, החמאס העביר את המלחמה לשטח ישראל, למעט התקפות מהאוויר שנדמה שהן מתבצעות כי צה"ל חושב שבלונית וזה מה שהוא יודע לעשות. עיקר הלחימה היא בצפון הנגב, במרדפים אחרי מאות המחבלים שחדרו לשטחנו, ועשרות מהם במקרה הטוב עדיין שוהים שם. צה"ל חייב, קודם כל, להחזיר את היוזמה לידיו, בחשיבה 'מחוץ לקופסה'. מה אפשר לעשות? למשל, לשרוף את האסמים. כל כך הרבה דיברו בשנתיים האחרונות על 'שורפי האסמים', עם האיזכור ההיסטורי של חורבן בית המקדש. אלו ששרפו את אסמי התבואה בירושלים והותירו אותה ברעב. אז עכשיו צריך לשרוף את האסמים - של רצועת עזה. אין לי מושג על פי מה נקבעים האתרים שחיל האוויר תוקף ברצועה, ועד כמה התקיפות הללו מסייעים ברגעים אלו למאמץ המלחמתי של השבת השליטה הישראלית בנגב והכרעת החמאס. אבל אני מציע שיתחילו לתקוף את מחסני המזון ברצועה, את חנויות המכולת, את שוקי המזון. לתקוף כדי לשרוף, שלא יישאר אוכל ברצועה. שהאוכלוסיה תגווע ברעב. בלי אוכל ובלי מים. יש החלטה שהקבינט חייב לקבל כבסיס לכל ההחלטות הצבאיות: אין אזרחים חפים מפשע ברצועת עזה. את המילה 'הומניטרי' צריך לשלוח בשלב זה לבוידעם, להוציא אותה מהלקסיקון של השפה העברית. ההקשר היחיד שלה מבחינתנו הוא שיחרור כל הישראלים החטופים ברצועה - בשלב ראשון כל הילדים, הזקנים והנשים. זה המהלך ההומניטרי היחיד תמורת צעדים להקל על האוכלוסיה האזרחית ברצועה.
