כשבעלה של אביה לוין, תושבת היישוב יתיר בדרום הר חברון, העיר אותה השבוע בשעת בוקר מוקדמת, הוא הודיע לה שהוא מוקפץ כי יש מהומות בכפר הסמוך בעקבות המלחמה בעזה. התגובה של אביה הייתה מיידית: "יוסף, אנחנו חוזרים הביתה. כן", השיבה בביטחון מול פניו התמהות, "אנחנו חוזרים הביתה".
אביה לוין (לבית טננבאום), היום בת 38, גורשה מהבית בנצר חזני בהיותה בת עשרים. הכול חרות אצלה היטב, ובמשך השנים שחלפו מאז אותו יום שחור אין יום שבו היא לא מוכנה מיידית לשוב הביתה לנצר חזני. "שואלים אותי: מה, את חיה על מזוודות? אני עונה: ולבית המקדש אני לא חיה על מזוודות? ולמשיח? אני ממש באמונה שלמה שאנחנו חוזרים לשם. זה מלווה אותי כל החיים".
בראש השנה האחרון התארחה אצל חברים, ואמרה להם שהנה נכנסים לשנה התשע־עשרה לגירוש, והמספר הזה הוא סמל: תשע־עשרה שנים חלפו עד שחזרו היהודים לעיר העתיקה ולכותל, תשע־עשרה שנים חלפו עד ששבו מגורשי גוש עציון לביתם. השנה יגיע זמנם של עקורי גוש קטיף לשוב הביתה. "אבל צריך אירוע ממש דרמטי כדי שזה יקרה", פקפקה החברה.
אותה חברה לא פיללה באמת לאירוע דרמטי, בטח לא כמו זה שהתרגש על עם ישראל רק שלושה שבועות מאוחר יותר, בבוקרו של חג שמחת תורה. לוין, שכואבת וקרועה עם כל העם בישראל, מודה שהיא לא מופתעת מאוד. "היה ברור שזה יגיע, לא צריך להיות נביא כדי לצפות את האכזריות הנוראית שלהם. אנחנו בגוש קטיף היינו החומה, המגן האנושי. עצם הנוכחות שלנו בשטח אפשרה לצה"ל לשלוט במה שקורה בתוך עזה".
כעת מאמינה אביה שהצעד של החזרת ההתיישבות לגוש קטיף נדרש מתמיד: "אני מאמינה שזה גם מה שיהיה נכון וטוב לכל תושבי ישראל, זה יחזיר את הביטחון לכולם, ולא רק לתושבי הדרום".
"לא שאלה של האם, אלא מתי"
לדרישה הזאת שותפים עוד רבים מהמגורשים, שהשבוע הציפו אותם רגשות מעורבים של האימה והזוועה לצד תסכול וכאב עמוק מהתהליך המסוכן שכנגדו התריעו וזעקו לפני שני עשורים. מאיר דנא־פיקאר, מגורש מכפר דרום וכיום תושב בית חגי, אומר כי "הכאב הוא גדול, מסוג המקרים שבהם היית מעדיף מאוד לא להיות צודק. אף אחד לא דמיין דבר כזה. כמה אטימות הייתה להקשיב אז, וגם במהלך השנים שחלפו, בזמן שכולם מבינים שמתישהו זה הולך להתפוצץ".
מבחינתו, השיבה היהודית לחבל עזה צריכה להיות בסדרי גודל שונים מאלו שהכרנו לפני העקירה. "קודם כול צריכה להיות כתישה של כל הרצועה, שבסופה שליטה מחדש של ישראל בכל השטח. בכלל, שלא יקראו לזה רצועת עזה, שזה יהפוך לחלק ממערב הנגב. לאחר מכן צריך להקים שם כמה ערים יהודיות גדולות, כמו אופקים ואשקלון, שיהיו אנדרטות חיות לטבח שהתרחש. רק אחרי שנסיר באופן מוחלט את האיום מרצועת עזה, נקים התיישבות חדשה ונרחבת. לא רק יישובים חקלאיים של 50-40 משפחות, אלא עזה יהודית, ח'אן יונס יהודית וכן הלאה. צריך לקבוע עובדות. כמו שביהודה ושומרון ישנן אריאל ומעלה אדומים, זה יהיה חלק ממדינת ישראל. אחיזה מוחלטת בשטח".
חברי גרעין ההתיישבות כפר דרום, שפעיל כבר כמה שנים תודעתית בנושא, פרסמו השבוע הודעה בעקבות האירועים, שבה הם משתתפים בצער ובכאב של משפחות הנופלים, הפצועים והנעדרים ושל עם ישראל כולו. בהמשך התייחסו לדרישה לתקן את עוול הגירוש בעת הזאת: "יש קריאות מכל עבר לכבוש את הרצועה ולנצח את חמאס. קשה לדבר כשחיילים ואזרחים, הי"ד, נהרגים וטרם הובאו לקבורה. אך עם כל הקושי, יש לומר בקול ברור: הגיעה העת להחזרת שליטה מלאה על חבל עזה לידי ממשלת ישראל וצה"ל ולהקמתם של היישובים מחדש. החזרה לחבל עזה היא לא תיקון פרטי לאנשים שהיו שם.
"זהו תיקון מוסרי וערכי לשבר שגרם לגירוש, ושנגרם מהגירוש. יש פה פתח והזדמנות שהקב"ה מביא לנו, עם כל הצער והכאב, והלב כואב מאוד. כל העת היה ברור שהגירוש הוא טעות, ושהחזרה היא לא שאלה של 'האם' אלא שאלה של 'מתי'. ואולם בחלומותינו הגרועים ביותר לא דמיינו שאלו יהיו התוצאות. מצפים ומקווים שזה יהיה בחסד וברחמים".
הדרישה לשוב לגוש קטיף משותפת גם למעגלים רחבים יותר. ראש ישיבת שדרות, הרב דוד פנדל, אמר השבוע בריאיון לאתר ערוץ 7 כי "ההתיישבות היא זו שהצילה אותנו כל השנים. יש לנו הרבה הכרת הטוב להתיישבות. צריכים לחזור לגוש קטיף. נתחיל עם צפון הרצועה, מקום שממנו יורים קסאמים על אשקלון. אין בושה גדולה מזו". הרב פנדל הדגיש כי מבחינת המחבלים בעזה הבטן הרכה היא האדמה, ולא חיי אדם, ולכן דווקא התיישבות היא המענה הנכון נגדם: "הם חיות אדם. חיי אדם לא מזיזים להם. מה שמזיז להם זו אדמה. צריך להיכנס לרצועת עזה ולהחזיר את ההתיישבות. טעויות צריך לתקן. את האיוולת הזאת של ההתנתקות, את חרפת הבריחה, צריכים לתקן, ויפה שעה אחת קודם".
התביעה לחדש את הקמת היישובים בחבל עזה בתום הלחימה צפה גם בקמפיינים שונים ברשתות, שמאחורי אחד מהם עומד ארגון 'יהודית'. הסיסמה "רק דרך אחת לתקן את המצב – חוזרים לגוש קטיף עכשיו" הופצה בסטטוסים, כשהיא מביעה רחשי לב של רבים. מנכ"לית הארגון, מוריה ליטווק, מסבירה את ההחלטה לבחור דווקא בסלוגן הזה: "הפצע שנפתח בקיץ 2005 פתוח ומדמם. רבים מאיתנו מייחלים לכיבוש רצועת עזה, להקמת מטרופולין יהודית בעיר עזה וליישובים רבים נוספים. גם מבחינה ביטחונית, שנים של טילים ומתקפת הפתע האכזרית והאסון הגדול שפקד אותנו לא מותירים כל ברירה אחרת. יחד עם הכאב העצום ותחושת חוסר האונים, הקמפיין יצר תקווה ומשמעות לקראת האירוע הגדול שאליו מדינת ישראל צועדת בעזרת ה', והוא כיבוש הרצועה", אומרת ליטווק, "לא לשווא נפלו גיבורינו, אלא לשם תקומת ישראל בארצו".
"שליטה ישראלית מלאה ברצועה"
בקואליציה עדיין לא מעיזים לדבר בקול רם על החזרת ההתיישבות היהודית לגוש קטיף וחבל עזה. מכתב שעליו חתומים שישה־עשר חברי כנסת מסיעות הימין – הליכוד, עוצמה יהודית והציונות הדתית – שנשלח השבוע כקריאה לממשלה, מגדיר את יעדי הלחימה הרצויים מבחינתם, שנושקים אל היעד הזה אבל לא מניחים אותו עדיין על השולחן. במכתב דורשים חברי הכנסת מיטוט סופי של שלטון החמאס ברצועה והחזרת שליטה ישראלית מוחלטת לרצועה. הם קוראים לגירושם או חיסולם של עשרות אלפי המחבלים מהרצועה ולחיסול תשתיות חמאס, ניתוק והפגזה מיידית של כלל התשתיות ברצועה עד לכניעה מלאה, ופתיחת שערי הרצועה בגבול מצרים ליציאה המונית של התושבים.
חבר הכנסת עמית הלוי (ליכוד), ממובילי המכתב, מציב כדרישה העיקרית את היעד של שליטה ישראלית מלאה ברצועה, צבאית ואזרחית. "זו צריכה להיות תוצאה של החלפת הפרדיגמה שהייתה עד היום, שלפיה אנחנו זזים מהשטח ונותנים שליטה לאחרים, לתפיסה שלפיה אנחנו לוקחים אחריות מלאה על השטח. וזה נכון גם לגבי לבנון וגם לגבי יהודה ושומרון. אסור לנו לאפשר לאחרים שליטה בשטח, שתגדל מפלצת בחצר האחורית שלנו. לא נחזור עוד לקונספציה הישנה".
מי שכן שמה את הדרישה ההתיישבותית על השולחן היא יושבת ראש שדולת ארץ ישראל בכנסת וחברת ועדת חוץ וביטחון, חברת הכנסת לימור סון-הר־מלך. "חד משמעית, הצעד הבא הוא התיישבות", היא נחרצת. "כשתיקנו את ביטול חוק ההתנתקות, אמרו לי: אל תדברי על גוש קטיף, זה יסנדל את יישובי צפון השומרון. אבל אני בכוונה דיברתי על הגוש, אמרתי שנשוב לשם גם כשזה לא היה נראה אפשרי, כי אנחנו עם שחי נגד כל הסיכויים. אבל עכשיו", היא אומרת, "זה הפך ליותר אפשרי". האסון שהתחולל הכשיר לדעתה את הלבבות לחשיבות הרעיון הזה, יותר מבעבר: "כעת הציבור מבין יותר את משמעות העזיבה שלנו את השטח, מבין את ההשלכות של העקירה. אמרנו שאם אין התיישבות – זה מוביל לטרור. אין ואקום. היום הלבבות מבינים מול מי אנחנו עומדים. סיפרו לנו שכשנצא מהגוש יפרוץ שלום, אבל עכשיו אנחנו רואים את ההזיה לנגד עינינו".
אלא שכדי להכשיר את הקרקע להקמת יישובים יהודיים פורחים, צריכים לדעתה של חברת הכנסת סון-הר־מלך להינקט צעדי לחימה בלתי מתפשרים, שלדאבונה עדיין לא נראים באופק: "צריכה להיות הפצצת עומק בעזה. לא פלסטר כזה מלמעלה כדי לספק לציבור את התמונות שהוא דורש. העיר עזה לא מתנהלת במגדלים אלא מתחת לפני השטח, תת־קרקעית. צריך טילי קרקע וטילי עומק שיעשו את העבודה ואת האפקט שבאמת פוגע בהם".
על אף הציפיות הברורות, היא יודעת לומר שלצערה הפרדיגמות של ראשי מערכת הביטחון עדיין לא השתנו. "כשאני שומעת אותם אומרים שבעזה יש חפים מפשע, אני מבינה שהם לא שינו את התפיסה. כל עוד המוסר המעוות והחולני הזה לא יוסר – יהיה פה עוד מאותו הדבר. צריך קודם כול להפנים – אין חפים מפשע ברצועה. הם מדברים על פינוי אוכלוסין – מי אלה? טרוריסטים! יש פה עדיין עיוותים תפיסתיים. מה עוד צריך לקרות כדי שנבין?" היא זועקת. "צריך לזכור שהעיניים של נסראללה ואיראן וערביי ישראל וערביי יהודה ושומרון נשואות כולן למה שיקרה בעזה. אם הם יבינו שיש פה אירוע אחר, בסדרי גודל אחרים, שזה לא היהודים שהם רגילים אליהם אלא שבעל הבית השתגע – זה ייצור הרתעה שתציל אותנו מעוד חזיתות. לצערי, אני לא רואה שזה הולך לשם".
והמסר החשוב ביותר מבחינתה נוגע לכניסה הקרקעית לעזה: "לא להכניס את החיילים שלנו פנימה!" היא חוזרת ומתריעה. "הם יהיו בשר תותחים, ברווזים במטווח. אני לא סומכת על מערכת הביטחון, שהתעדוף שלה מעוות בכל הנוגע לחיי חיילינו מול אזרחים 'חפים מפשע'. יש עוד דרכים ליצור הרתעה ולמחוק את חמאס, לא צריך להכניס את החיילים קרקעית. אני מפחדת מזה מאוד, לא סומכת בכלל על המערכת".
לתגובות: Hagitr72@gmail.com
***