1. מעשן כבד וחביב שאהבתי הלך לעולמו בגיל שישים. זה קרה אחרי עשרות שנות עשן מהנות. אמרו עליו שהיה חוסך בגפרורים. מעביר אש מסיגריה לסיגריה. בשלב מסוים בחייו, הרופא אמר שהוא מוכרח להפסיק כי הוא בסכנת חיים. הוא הפסיק - אך כנראה מאוחר מדי. המחיר הבריאותי היה כבר כבד. כעבור שנים אחדות מאז שהפסיק לעשן - הוא נפטר. לכולם היה ברור שזה בגלל הסיגריות. 2. נזכרתי במעשן הכבד בגלל התקופה הזאת; עצובה מאוד ומרגשת מאוד בזכות הפנים הפנימיות היפות של כולנו הבאות לידי ביטוי בשלל מאמצי סיוע הדדי הנודף מהם ריח אכפתיות בתדר אנושי עדין, רך, אפוף אהבה, שלום ונטול ציניות. מאידך, קשה לי שלא לשאול את עצמי מה היה קורה אילו כמות אנרגיה דומה הייתה מושקעת - עוד קודם לכן - במאמץ אישי לשמור על עצמנו רכים ואוהבים יותר, גם ביום יום 'רגיל'. מה היה קורה אילו היינו מתעקשים, כל אחד ואחד - על השלום ביננו? יתכן שלא היינו נדרשים כעת לסייע זה לזה בתקופה כה עצובה? 4. 'לשמור על השלום ביננו' זה לא עניין השמור לאנשי ציבור. לצערנו, חלקם ניזונים היטב מרעשי מחלוקת. אבל אנחנו, פשוטי העם, יכולים להביא - ולו במעט - את השלום. זה לא מסובך. אנחנו מוכרחים להתעקש להקפיד על סטנדרט שפה נטול התהלמות במרחב הציבורי, הדיגיטלי והאישי (גם כשאנחנו ממש צודקים). אנחנו צריכים להתאמץ להפסיק לצרוך רעל תקשורתי מלחמות אולפנים ורשתות "חברתיות" ולהתמקד במה שטוב, במובן הפשוט של הביטוי. כמה פשוט וקשה. אבל לאט לאט. 3. כן, מותר לפעמים לשתוק, פשוט לשתוק. בעיקר כשכבר ברור לנו שאין טעם להתווכח בצורות אליהן הגענו. אם 'המצב' ממש מעצבן - אפשר לכתוב טוקבק ואז למחוק אותו או לעדן אותו היטב. גם לא מוכרחים להזין את 'הדעה הנכונה שלנו' בהאזנה לדמויות שצועקות את הדעה שלנו בקול רעש גדול על מישהו אחר. אין בזה טעם חוץ מטעם רע שמחלחל ואין לנו מושג קלוש למה הוא גורם. אנו חופשיים להחזיק בדעתנו, אך אסור לנו להקהות את חושינו בלי משים ולהגביר בליבנו את האיבה לצד ש'אינו שלנו'. הגיע הזמן לומר זאת: השיח האגרסיבי רע לכולנו אלא שהתרגלנו לכך שדעתנות מגיעה ככה; באגרסיביות על מצע ירקות זעם. אז זהו, שממש לא. אנשים שהם גם צודקים אך גם חכמים - מבינים שבעומק העניין שיח זעם הינו מפגע מושך, חשוך, מפיג שיעמום ממכר, אפוף רייטינג, לייקים, אך באותה נשימה מקלקל לנו באופן אישי את פוטנציאל העדינות והורס את המרקם החברתי הזקוק נואשות לשלום. 4. אנרגיה היא משאב מוגבל. כשאנו עסוקים (גם אם בצדק) בזעם צודק ואגרסיבי - אנחנו מפסידים פעמיים. א. בטווח הקרוב, איננו מצליחים ליהנות כפי שיכולנו ממה שכבר יש לנו, הן במובן הציבורי והן במובן האישי. ב. בטווח הארוך, איננו מצליחים לשמור על מה שנראה 'מובן מאליו'. בדיוק כמו בהתמכרות כבידה לסיגריות: אתה אולי נהנה, רודף אחרי הסיגריה הבאה - אבל לא שם לב שכשאתה עסוק בזה - אתה מפסיד אנרגיה שהייתה יכולה להיות מתועלת לכיוון אחר. וגם: הבריאות בטווח הארוך - מקבלת את שלה. 5. אם חפצי חיים אנו, עלינו לתעל את פרץ האנרגיה החיובית הנוכחית לסיוע הדדי - גם לטווח הארוך. להפנים שמחדלים ביטחוניים כואבים צומחים גם בגלל הסחת הדעת הציבורית שלנו המושקעת במחלוקות בדציבלים גבוהים הבאים לידי ביטוי במעשים בשטח. כן, בני אדם מושפעים ממה שהם ניזונים ממנו. לכן, על כל אחד מאיתנו לקחת אחריות קטנה כדי להשיב לפרופורציות את השיח הציבורי. הלוואי ונלמד לשתוק יותר. אך נתחיל בזה שנפנים שאם צד אחד צועק - אין צורך לצעוק עליו בחזרה או לצרוך את הזעם של שני הצדדים כצרכני תוכן. חובה עלינו לתרום להפסקת צריכת הויכוחים הציבוריים האגרסיביים. (פשוט לכבות ומוטב לאמץ תחביבים לא רעילים שימלאו את זמננו בעניין חלופי). בד בבד, עלינו להוקיר דעתנות שקטה ונקיה מזעם. להתנער בנימוס מהמשתמשים בדציבלים גבוהים ושפה שנונה כדי להעביר את המסרים הדעתניים המפלגים (והצודקים) שלהם. זאת מצווה גדולה שכל אחד מאיתנו מסוגל לקיים, גם אם הוא ממש צודק. נדב גדליה הוא עורך תוכן, שחקן, מוזיקאי ובמאי הסרט החדש 'מדריך למתבונן האמיץ' - המוצע עקב המצב לצפייה ללא תשלום.
