יום ששי, ערב שמחת תורה. היום האחרון בישראל שהיתה ואיננה עוד. העיתונים עסוקים כמעט כולם במלחמת יום הכיפורים. מלאו 50 שנה לפריצתה, 6 באוקטובר 1973. אני מעלעל בספר חדש, מהודר, שנושא את הכותרת – "המלחמה". אלבום מתוקתק שזה רק יצא לאור. ה-מלחמה. כן, בהא הידיעה. מביט וחושב, איך כל זה אירע אז, ובגילי המתקדם אני זוכר היטב את מראות הימים ההם ומוראותיהם, המלחמה ההיא, שמבור תחתיות של ההפתעה והנחיתות, נחלנו בסופה ניצחון גדול. והמחיר? – נורא. כדבר הזה – לא יכול לקרות לנו עוד. האמנם? ספקות בלב. לא יותר. ועוד בעיתונים של ששי מלפני שבוע: הפריימריז ב"יש עתיד", דיון בבג"ץ על האיסור לקיים הקפות בתל-אביב, חוק הגיוס, והכותרת ב"מעריב": "'אחרי החגים' כבר מעבר לפינה – והאתגרים המחכים לממשלה רק גדלים"... אוי, אילו אתגרים... עורך החדשות, מנסח הכותרת, לא יכל לחשוב כמה הוא צודק, ומעבר לכך! ששי שעבר. כדרכי, יוצא לשוק הפשפשים ביפו. רבים המבלים שם, נהנים מיום חם, נוברים בין המציאות. מתמקחים. בצהריים, אצל מסעדת "שמוליק כהן". פרלמנט ששי הקטן שלנו, שבו אנו מפטפטים עצמנו לדעת, מתווכחים כן ביבי, לא ביבי, וזאת בין מנת כבד קצוץ ללשון עם פירה. הכל טעים ונעים. אין כמו ישראל... מתווכחים על הרפורמה המשפטית ומחאות הנגד. מקטרים על הממשלה. לפתע צצה השאלה: מה יש לה לאיראן שהיא כל כך נגדנו? הרי אין גבול משותף, רחוקה מאיתנו, אין עבר של מלחמות, ובכל זאת מחרחרת מלחמה נגדנו. למה? עוד באותו נושא: כך יונצחו אזרחים שנרצחו בפיגוע במלחמה היה ניתן למנוע את הכשל לפני ה-7 באוקטובר אביעד פרידמן מונה לראש מנהלת תקומה "לא פנסיות ולא מיליונים – כלא" הכל תיאורטי. איש אינו סבור שהאיומים ייצאו בקרוב כל כך, תוך שעות, מהכוח אל הפועל. גם לא בממשלה. איש אינו מעלה על דעתו, כי כעבור 24 שעות נהיה במציאות נוראית, במרחץ דמים שכמותו לא היה בהיסטוריה. ישראל נמצאת בעולם אחר, שאיש לא חלם עליו. חלום בלהות שהתגשם אף מעבר לכל דימיון. מה שהיה ביום ששי שעבר נראה כמו חלום ורוד, כמו מציאות רחוקה, אשלייה של חיים טובים ורוגע. איש לא העלה בדעתו אז, שכעבור שבוע, שבת 7 באוקטובר 2023, נהיה במציאות של בלהות. שעם ישראל יספור למעלה מ1,300 נרצחים וחללים מבניו, ויותר מ120 חטופים בידי בני העוולה חסרי צלם אנוש, בתוככי מנהרות עזה. לפנינו סופ"ש הכי עגום שאי פעם עברנו. עם ישראל שבור, מתאבל. הלום. עם ישראל מתאחד, וכמו ביום הכיפורים ההוא, צבא ישראל קם כאריות לנקום ולהשמיד. כן, אין להתבייש במילה – נקמה. זה מה שהעם מבקש. נקמה והשמדת האויב. ישראל נמצאת במציאות אחרת. לא רק היא. גם העולם החופשי, שהבין את הסכנה האורבת גם לפתחו. סכנה שמתעצמת. אולי מלחמת עולם שלישית בפתח. אנו טומנים את מתינו. מתפכחים. מאוחדים במשימה להכות באויב, להשמידו. אנו זועמים, אנו יודעים: אין יותר רחמים, אין יותר עצימת עיניים. יוצאים למלחמה קיומית שכמותה לא ידענו גם במלחמת יום הכיפורים ההיא. אין ברירה.
