בימים האחרונים נשמעים קולות המבקשים לשנות את סדרי התפילה הרגילים, מתוך תחושת הלב שיש בסידור מילים שמחות ומשמחות מדי, כאלה שאינן מתאימות לרגשות העצב שכולנו חווים לאור המלחמה שאנו נמצאים בה, והנופלים הרבים. כששמעתי על כך, קודם כל חשבתי שאשרי מי ששואלים על כך, כיון שזה אומר שהם שמים לב לכל מילה שהם אומרים, ואינם מתפללים כמצוות אנשים מלומדה, כפי שנראה לעיתים שכולנו רגילים למלמל את מילות התפילה. הבקשות התייחסו במיוחד לקושי באמירת פסוקי דזמרה, ובאמירת ההלל של ראש חודש שנאמר אי"ה בימים ראשון ושני הבאים עלינו לטובה. הבקשה מובנת מאוד. יש בה הרבה מן האמת, ועם זאת, ודווקא מתוך תשומת הלב לתפילה, ברור לי שאין לשנות דבר. אדרבה, חלק מהניסיון שהקב"ה מעמיד אותנו בפניו כעת, הוא להמשיך להתפלל כרגיל, ולמצוא בתוך מילות התפילה דווקא את ההקשר לעת הזאת. אני זוכרת את חודש תשרי לפני שמונה שנים, עת נרצחו בפיגועים הרב איתם ונעמה הנקין, הרב נחמיה לביא הי"ד ואחרים, אווירת האבל לאחר החג הייתה עמוקה, ואכן חיכיתי כבר שיגיע מרחשוון, ונחזור לומר את פסוקי התחנון, שכל כך חסרו לי בימים ההם. ואם אז כך – עתה מקל וחומר. אלא שלהבנתי, זו בדיוק ההתמודדות שמזמן לנו הקב"ה: כיצד נישאר נאמנים לשמירת נוסח התפילה הקבוע מדורות, גם כשלא עלינו יש צרות, והנפש מבקשת אחרת. כפי שבחג, כשרק התחילו להגיע שמועות ראשונות, המצווה שלנו הייתה להמשיך בשמחת החג ולהשתדל כמה שפחות לפגוע בה. אויבינו מנסים לשבש את עבודת ה' שלנו. להפריע לנו לשמוח בה' ובתורתו. שינוי של חלקים בתפילה, בחירה לוותר על פסוקים שמרוממים אותנו ואת עבודת ה' שלנו, היא בעיניי בדיוק כניעה להם, והיא גם גורמת לפגיעה בשגרת החיים הרגילה של העורף, שיציבותו חשובה מאוד, ושמירה על הרגלי התפילה הם חלק ממנה. אולם הקולות המבקשים שלא לומר את פסוקי דזמרה, או את ההלל בראש חודש, אינם רק כניעה לאויבינו, יש בהם גם מידה של פגם באמונה, וכפירה בטובה שהקב"ה מרעיף עלינו יום יום. לאור הדיבורים על הקושי לומר פסוקי דזמרה, הקפדתי ביום שישי עוד יותר מהרגיל להגיע לבית הכנסת בזמן, כדי שאוכל לומר יחסית בנחת את כל הפרקים – והם דיברו אלי, אחד אחד. הפסוק שתפס אותי במיוחד היה הפסוק החותם את 'מזמור לתודה': "כי טוב ה', לעולם חסדו, ועד דור ודור אמונתו". זוהי בעיניי תמצית כל העניין: ה' הוא טוב. ההנהגה שהוא מנהיג את העולם חייבת לפעול לטובה, גם אם מתוך העצב והקושי והמלחמה אנו מתקשים להבין אותה. ואפילו בתוך ימי המלחמה, כמה טובה הוא מרעיף עלינו בימים אלה. באחת הקבוצות שיתף השבוע אחד הרבנים בדברי הראב"ן, המתאר את פרעות תתנ"ו בהן הושמדה קהילת מגנצא: "ויהי ביום השלישי בחודש סיון, יום קדוש ופרישה לישראל במתן תורה, הופרשו קהל מגנצ"א חסידי עליון בקדושה ובטהרה והוקדשו לעלות אל א-לוהים כולם יחד, קטנים וגדולים כי היו נעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו... ויקומו עליהם האויבים ויהרגו בזדון טף ונשים, נער וזקן ביום אחד, גוי עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחון, על עוללים ויונקים לא חמלו, על עוברות מלאות ימים לא ריחמו, עד לא הותירו שריד ופליט כי אם ככתיבת נער שניים ושלושה גרגרים... כי מי ראה ומי שמע כזאת, היו... אלף ושלוש מאות נפשות קדושות נהרגין ביום אחד, ומהם כמה עוללים ויונקים שלא חטאו ולא פשעו, ונפשות אביונים נקיים." קראתי את הדברים בדמע, אך מיד הזדעקתי וכתבתי בתגובה: "כמה הודיה אנו צריכים לתת לה', על שזכינו שבניגוד לאז, העקדות שלנו השבוע הן עקדות על קדושת ארצנו, ואנו יכולים להילחם בעוז ותעצומות, עם חיילים שלנו, עם מדינה משלנו, להצלת עם ישראל." אני גרה בשומרון, ובכל יום ויום, כשאני יוצאת מהבית לתפילה, אינני יכולה שלא לעצור רגע, לנשום אוויר הרי שומרון ההולכים ונבנים מיום ליום, ולהודות לה' על שאני זוכה לראות גאולה בעיניים. נכון, גם בעת הגאולה יש קשיים. שום תהליך לא הולך חלק. יש מלחמות, יש עצב וצער, אבל כמה אנו צריכים להודות לה' על כל מה שיש לנו. וה'יש' בוודאי מרובה מה'אין', גם כשנראה שה'אין' פוער בתוכנו בורות עמוקים. "מן המיצר קראתי י-ה" – כמה וכמה מפסוקי ההלל ידברו אלינו ישירות. עלינו רק להקשיב להם. להאזין, כפי שלמדנו מהשופר של ראש השנה שעוד הולך עמנו. ולהאזין עמם לשופרו של משיח, שקולותיו כבר מצטלצלים באוזנינו. "כי טוב ה'", אך לא רק טוב הוא, גם "לעולם חסדו" – החסדים שלו קיימים מן העולם ועד העולם, מתחילת ברייתו של העולם ובכל יום ויום. את מילות ברכת 'מודים': "ועל ניסיך שבכל יום עמנו", מפרש בעל 'הכתב והקבלה': "ויש רבים מן הפלאים הרגילים עמנו בכל יום, ולרוב הרגלם כמעט אין איש שם על לב להתפלא ולהשתומם עליו, כזריחת אור השמש ביום, ונוגה הירח והכוכבים בלילה. שבהיות לבנו גס בהם לראותנו אותם יום יום אין אנו מתפעלים מהוד תפארתם והדרם...". בשבת, בתפילת 'נשמת כל חי', אנו אומרים: "אילו פינו מלא שירה כים... אין אנחנו מספיקים להודות לך על אחת מאלף אלפי אלפים... פעמים הטובות שעשית עם אבותינו ועמנו". ואכן – כל רגע ורגע מחיינו הוא נס ופלא. ובתוך המלחמה: כמה ניסים ופלאים אנו רואים לנגד עינינו. ולו לראות את אותה רחל המדהימה, שהחזיקה את המחבלים שלא ירצחו אותם במשך שעות, ובתבונתה הצילה אותם, והיא מודה בעצמה שנס היה כאן, ריבון העולמים שיצא להצלתם. עלינו רק לפקוח את עינינו כדי להבחין בהם ולהודות ולהלל את ה' עליהם. "ועד דור ודור אמונתו" – איננו תלושים. אנו חלק מדורות על דורות של יהודים, שבכל מצב היללו ושבחו את ה', ובכך הביעו את אמונתם העוצמתית בו. את מורשת הדורות שהנחילו לנו אבותינו, אנו שומרים עד היום, לעתים מתאימים אותה למאורעות שקורים לנו (כמו למשל בהתאמת הנוסח של ברכת 'נחם' בתשעה באב וכד'), אבל את בסיס התפילה בשום אופן איננו משנים, אלא, אדרבה, מנצלים את ההזדמנות שנקרית לנו, כדי לתת משמעות ועומק חדשים לתפילותינו. הלוואי שנזכה לראות את הטוב שבמציאות, לדעת לפקוח עין, לראות את הניסים שנעשים לעינינו, ומתוך כך להתחזק באמונתנו בבורא עולם, עד שכל המציאות כולה תתהפך עלינו לטובה. הרבנית היא מנכ"לית מכון עולמות, ראש בית המדרש מתן שומרון וחברת ארגון רבני ורבניות בית הלל.
